"בודדת הנני ובודדת ארצה להישאר" כך כתבה קריסטין דה פיז'ן בפתיחת ספרה "החיזיון".
קריסטין דה פיז'ן משוררת מן המאה ה-14 שהייתה המשוררת/סופרת ראשונה שהתפרנסה מיצירתה.
600 שנים מאוחר יותר, כתבה על הבדידות בתוך הקשר, בביחד, המשוררת אפרת מישורי:
את הבדידות המהדהדת בחדרים ובחדרי הלב:
תמיד יש מישהו בבית/אפרת מישורי
תָּמִיד יֵשׁ מִישֶׁהוּ בַּבַּיִת.
תָּמִיד יֵשׁ מִישֶׁהוּ בַּבַּיִת
תָּמִיד יֵשׁ מִישֶׁהוּ בַּבַּיִת.
תָּמִיד יֵשׁ מִישֶׁהוּ בַּבַּיִת
. - יַעֲקֹב?
- יַעֲקֹב?
- יַעֲקֹב?
ָּתמִיד יֵשׁ מִישֶׁהוּ בַּבַּיִת.
תָּמִיד יֵשׁ מִישֶׁהוּ בַּבַּיִת.
תָּמִיד יֵשׁ מִישֶׁהוּ בַּבַּיִת.
תָּמִיד יֵשׁ מִישֶׁהוּ בַּבַּיִת.
- נִמְרֹד?
- נִמְרֹד?
- נִמְרֹד?
תמִיד יֵשׁ מִישֶׁהוּ בַּבַּיִת
תָּמִיד יֵשׁ מִישֶׁהוּ בַּבַּיִת
תָּמִיד יֵשׁ מִישֶׁהוּ בַּבַּיִת.
אֵין כָּאן אִישׁ מִלְּבַדִּי.
..
נשים משוררות היו תמיד. כבר מימי התנ"ך למדנו על נשים ששוררו. שירת נשים היא שירה המחוברת ישירות לגברים, נוגעת בהוויה הנשית בעולם. פעם היו אלו שירי הלל ושבח לגבר.
נשים רוממו את עשיית הגברים ועודדו וחיזקו אותם. כך היו האבירים. אותם גיבורינו שיצאו לעשות מעשי גבורה נפלאים למען מושא אהבתם. כך נולדה דמותו של דון קישוט ואהובתו/גבירתו - דולצינאה.
וכך אמר אלבר קאמי (1913-1960) על הנשים: "הן מעוררות בנו את התשוקה ליצור יצירות מופת ותמיד מונעות אותנו מלהגיע אל שלמותן".
ובערך באותה תקופה, מספר שנים לפני כן, כתבה וירג'יניה וולף על הספרות והיצירתיות הזאת:
נשים זהרו כלפידים בכל היצירות של המשוררים והסופרים מקדמת דנא. לאמיתו של דבר, לו היה הקיום היחידי של אישה רק בספרות שנכתבה על-ידי גברים, היו מתרשמים, שמדובר באדם בעל חשיבות עליונה ותכונות רב-גוניות; גיבורה ואכזרית כאחד, נהדרת ומרירה, יפהפייה ודוחה ברמה קיצונית, עוצמתית כגבר, ויש אומרים אף יותר. אבל זו האישה שקיימת רק בספרות. למעשה [...] היא הייתה סגורה בביתה, שם היכו והשליכו אותה. וכך עולה דמות מורכבת ומוזרה עד מאוד, שבדמיון יש לה חשיבות מדרגה ראשונה, אבל למעשה, היא חסרת משמעות לחלוטין. היא מככבת בדפי הספרים מכריכה לכריכה, אך נעדרת לחלוטין מההיסטוריה. היא חורצת גורלות של מלכים וכובשים בספרות היפה, אך למעשה היא הייתה המשרתת של כל גבר שהוריה הכריחו אותה לענוד את טבעתו על אצבעה. חלק הגון מהטקסטים מלאי ההשראה והמחשבה העמוקה נובעים מפיה בספרים, בעוד שבחיים האמיתיים היא בקושי יכלה לקרוא ולכתוב, והייתה רכושו של בעלה" (חדר משלך, פרק 3).
הזמנים השתנו ונשים היום יודעות קרוא וכתוב, הן קוראות והן גם כותבות והרבה..
וחלקן מתוך אכזבה, בדידות ותסכול מול מערכות יחסים לא שוויוניות ומול חלומות נשברים.
שירת נשים בתקופת התנ"ך:
שירת נשים התבטאה בעיקר מאורעות מיוחדים:
שירי הלל על נס שקרה:
כך ממרים אחות משה לאחר קריאת ים סוף: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ, וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ לה'... כִּי גָּאָה גָאֹה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, כ-כא).
קריאה לגברים לצאת להילחם ולנצח:
גם דבורה הנביאה שוררה: "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר.." (שופטים ה, א) "עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי-שִׁיר קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן-אֲבִינֹעַם: "(שופטים ה, יב).
שירי הלל לגברים על ניצחונם בקרב:
"וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לשור [לָשִׁיר] וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים" (שמואל א - יח, ו).
האישה הייתה העזר כנגדם. התומכת, המתפללת, המשבחת והמדרבנת. וגם המקבלת - "בְּנוֹת, יִשְׂרָאֵל--אֶל-שָׁאוּל, בְּכֶינָה; הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי, עִם-עֲדָנִים, הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב, עַל לְבוּשְׁכֶן" (מתוך קינת דוד, שמואל ב, פרק א, פסוק כד).
קולן של נשים חשוב
נשים כתומכות, כמכירות טוב.
הן כוח מהלל ושומר.
והיום, מאה שנה לאחר מתן שוויון זכויות לאשה. לאחר הקמת תנועת הפמיניזם. עומדות נשים מול הקשר הזוגי תוהות, מתוסכלות ובודדות.
לא עוד מגן והלל לגבר.
אלא יותר שירי כאב ואי הבנה
על מרחק נפשי ועל זרות בזוגיות.
על החוויה הנשית בעולמנו.
על בדידות.
על סטיגמת הנשיות:
על אשה-מכשפה -
מרים ארן - 1920-1998
מתוך "מוקד" מרים ארן -
..
בַּמֵּאָה הַשְתֵּים-עֶשְרֵה הוֹצִיאוּנִי לַהוֹרֵג בַּעֲווֹן כְּשָפִים
לֹא אָדוֹם שְעָרִי, לא ירוּקּוֹת עֵינַי
אֲבָל הָיָה בִּי מַשֶּהוּ אֲשֶר הִצְעִיק
אֶת הַנָשִים: מְכַשֵּפה
וְהַגְּבָרִים מִלְּאוּ: מְכַשֵּפָה
מְכַשֵפָה.."
..
המשוררת לאה צבי (דובז'ינסקי)
כְּמוׁשְנֵי זָרִים
עַל הַמִרְפֶסֶת,
מַבִּיט הּוא יָמִינָה
מַבִּיטָה הִיא שְמאלָה
מַה נותַר עוד בֵּינֵיהֶם
מִלְבַד הַשֶקֶט.
וגם -
מלאכת יד/ - לאה צבי (דובז'ינסקי) - מתוך ספרה "אולי יתגלה אגם"
תָּמִיד כָּשַלְתִּי ִּמְלֶאכֶת יָד,
אֶצְבָּעוֹת חַסְרוֹת תְּשּוקָה,
אֵין בָּן בְּעֵרָה, ֹ
לא בִּסְרִיגָה, לא בִּתְפִירָה, ּ
בִּזְהִירוּת לָמַדְתִּי מְלֶאכֶת תְּפִירַת שְפָתַיִם
לְהַדְּקָן הֵיטֵב, לְהַצְמִידָן לִכְדֵי חָרִיץ ּבִּלְתִּי נִרְאֶה,
לְסַיֵם בְּקֶשֶר שְתִיקָה.
משירי אנתולוגיה נשית/ אפרת מישורי
..
אֲנִי אִשָּׁה אוֹ סְתָם יַלְדָּה פְּגוּעָה.
מִתְרַחֶבֶת מִתּוֹךְ מַה שֶׁנּוֹתְנִים לִי
מִתְרַבָּה בֶּחָלָל שֶׁיּוֹצְרִים הָרָהִיטִים
שֻׁלְחָן
כִּסֵּא
וְכָל אוֹתָם בָּתִּים
בָּהֶם הָאֲוִיר הַחַם עוֹלֶה לְמַעְלָה
נִמְלָט מִן הָרְצָפוֹת הַמְּשַׁמְּשׁוֹת לוֹ עֹגֶן לְמָעוֹף
נֶחְבָּט בַּתִּקְרָה וְנוֹפֵל חֲזָרָה
לְהַתְחִיל בַּבְּרִיחָה חַסְרַת הַתּוֹחֶלֶת
לְעֵבֶר הַטּוֹב שֶׁכְּנֶגֶד הָרַע.
נשים - המין החלש?
צלב/ אפרת מישורי
חֻלְשָׁה
הִיא
חֻלְשָׁה הִיא הַצַּד הֶחָזָק שֶׁלִּי
הֶחָזָק
שֶׁלִּי
...
ומה בעתיד? האם הקשר הזוגי ישתווה וישתנה? האם נשים תהיינה חזקות יותר ותדענה לנהל עצמן טוב יותר? ומה תהיה שירת הנשים? תיקונים?
..
לאה צבי (דובז'ינסקי)
רוֹצָה לְבַצֵּע בְּךָ הַשְתָּלָה
קוֹדֶם לָכֵן
אֶקְצוֹר הַכְּמוּשִים
אֲדַשֵן מֵחָדָש
אֶטַּע בְּךָ יָרוֹק עַד
שְיִהְיֶה בְּךָ פוֹטוֹסִינְתֵּזָה לעד
..
אפרת מישורי:
אֲשַחְרֵר אֶת עַצְמִי,
אֶחְזוּר לְסוּרִי,
אַתִּיר אֶת כְּבָלָיו
שֶל הָעֶבֶד הַגָדוֹל לְשִחְרוּרִי.
..
..
והמשוררת שולמית ספיר-נבו/ ילדה קטנה - מתוך ספרה "שפת השוקולד"
יַלְדָּה קְטַנָּה
שְׁאֵלוֹת שֶׁאַתְּ שׁוֹאֶלֶת
וַאֲנִי מְעַכֶּבֶת,
מְעַכֶּבֶת אֶת הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת
שֶׁעוֹד מְעַט תִּסְגֹּר גַּם לָךְ אֶת שַׁעֲרֵי הַגַּן.