דן מרגלית ואמנון דנקנר, עורכו ב"מעריב", גילו את אמריקה. בוקר לא עבות הם התעוררו, ומצאו לפתע, שיש שחיתות בארץ. אם זו העיתונות הישראלית – הרי למושחתים יש עדנה רבה.
לכאורה, הממשל נחלק לשלוש רשויות, לפי מונטסקייה: הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. דאגלס קייטר האמריקני הציע בשנות השישים להוסיף עליהן את הרשות הרביעית – העיתונות. מכל מקום שלוש רשויות, או ארבע, הן פניו השונים של הממשל. כך, הרשויות אמורות לאזן זו את זו, ולבקר הדדית את פעולתן.
עד אוקטובר האיום 1973 נטינו להאמין למיתוסים החלולים, כי מערכת הביטחון הנה שמורת טבע, השונה לחלוטין משאר הממשל – למרות שהיו די סימנים, שכל אגפי הממשל קורצו מאותם חומרים, ומשרתים בהם אותם אנשים. "הוציאו אותם מאותם קלאסרים", אמר בזמנו ידידי.
הבעיה של השחיתות בארץ הנה, כנראה, שהיא מושרשת היטב בתרבות הישראלית. לכן, אין אמצעי מניעה נגדה, אין חיסונים וגם אין הפתעה. שבענו סיפורים של מבקר המדינה ושל מערכת המשפט – כיוון שאנחנו יודעים, שהכל מושחתים. מינויים נעשים בשל קירבה אישית (נפוטיזם), בשל קרבה מפלגתית, או בגלל אינטרסים כלכליים – בכל מקום ובכל אגפי הממשל. הדוח האחרון של מבקר המדינה יכול לשמש גלולה נגד התחסדות לכל מי שחושב, שיש אזורים טהורים בממשל הישראלי. כדי להגדיל ביזיון וקצף סופר כמעט באותה נשימה על אלופי צה"ל, שאישרו לעצמם מענקים לא-ראויים, על הרב הראשי שקיבל לכאורה טובות הנאה.
כולנו מופתעים ומזועזעים, ומיד נעבור לנושא הצהוב הבא.
אני מאמין, שהבעיה יסודית. בתרבות הישראלית אין גינוי למועלים. אדרבא. כבר מראשית "היישוב" היה עידוד למועלים בשם התנועה. הם שלחו ידם בקופה הציבורית, ואכלו בה מכל פה – בכל מקום, בכל זמן – כביכול למען התנועה, ותוך כך עשו לביתם. השיטה פרחה בימי המנדט, והניבה פירות נדיבים כשקמה המדינה.
כשעבדתי בתעשייה האוירית, בשנות השיבעים, התוודעתי לשחיתות במערכת הביטחון במלוא כיעורה – גם על-רקע מלחמת יום הכיפורים. בסופו של דבר, הלכו כמה בכירים למשפט ולכלא, והוחלפה הנהלת החברה. נראה לי, שלא הוחלפה שם גירסתא דינקותא. בזמנו, דרך אגב, אמר לי במרירות מנהל בכיר בתעשייה האוירית, "כמה כסף יכולנו לבזבז בחברה, אלמלא גנבו אותו".
דיווחי העיתונות בימים האחרונים לימדו את הישראלי כיצד מאשרים כספי עתק לשווא לבכירי הצבא, וכיצד מתעלמת המערכת הצבאית מהשחיתות, ומטאטאת אותה אל מתחת לשטיח. שום דבר לא נלמד. שום דבר לא נשכח.
כתבתי לא מזמן ב- Nfc על השחיתות במשטרת ישראל. להזכירכם, המפכ"ל יחזקאל סהר הורשע במתן עדות שקר במהלך תפקידו; המפכ"ל רפי פלד הודח בשל קבלת טובות הנאה; המפכ"ל יעקב טרנר הורחק מתפקידו בשל מעורבותו הפוליטית; הסמפכ"ל סנדו מזור לא עמד לדין על עינוי עצירים ועל בידוי עדויות שקר בשל התיישנות; ניצב יעקב רז - פקודו של מזור ושותפו למעל – התחזה לצנחן כשענד על מדיו כנפי צניחה בלא שעבר קורס צניחה; ניצב משה מזרחי הפעיל את סמכותו שלא כדין, והאזין ותמלל האזנות בלתי-חוקיות לאישים פוליטיים.
בנוסף, ראוי להזכיר, כי בשנות השמונים הורשע תא"ל ארבל, קצין המשטרה הצבאית הראשי, בעבירות פליליות, שיש בהן קלון. כמובן, ראש וראשון לעברייני הצבא לדורותיהם היה תא"ל (כיום טוראי) רמי דותן, ראש להק ציוד בחיל האוויר. הוא לא היה יחיד. במחזוריות מדאיגה נחשפים בפנינו בכירי מערכת הביטחון בקלונם הפלילי והמוסרי.
חולשת מנגנוני הפיקוח
הבעיה, לדעתי, בחולשת מנגנוני הפיקוח. לכנסת אין כל מנגנון פיקוח (שלא כמו GAO בקונגרס האמריקני), היכול לממש את תפקידה כמפקחת על הרשות המבצעת – גם אם תקום ועדת החקירה, שמציע ח"כ פרופ' אריה אלדד מ"האיחוד הלאומי". מבקר המדינה דל אמצעים, ואין לו יכולת מעקב. המבקרים הפנימיים מסורסים ומפוחדים. מערכת המשפט נוגעה בתחלואי הממשל. ולבסוף – העיתונות הינה חלק מהבעיה עקב השותפות הטמאה בין הון-שלטון-תקשורת. לא הייתי צריך לחכות לנאום האתרוגים של אמנון אברמוביץ' כדי לדעת שלא מהעיתונות הישראלית יבוא סוף לשחיתות בישראל (או אפילו איום קטן עליה).
כבר לפני שנים למד דן מרידור, כי אסור לו לפגוע באינטרסים של ידיעות אחרונות. שר המשפטים מרידור הציע להגביל את רווחי ידיעות אחרונות (סליחה, להגביל את זכותו להחזיק במניות של זכיינית בערוץ 2), וספג כרטיס צהוב בדמות חרם, שהטיל עליו ארנון (נוני) מוזס. הפגיעה בדן מרידור לא הייתה בשום פנים נזק חמור להווה של מדינת ישראל, או לעתידה; אדרבא. אך היא סימנה היטב לעמיתי השר: אל תעזו לפגוע באינטרס של ידיעות אחרונות. לא מזמן התבטא בעניין הזה גם ח"כ ד"ר יובל שטייניץ מהליכוד, שגם הוא ניסה לפעול נגד אינטרסים של ברוני התקשורת.
זו אינה הדוגמה היחידה לתפקוד לא-ראוי של אנשי התקשורת הישראלית, שמעלו בחובתם להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה – בעבור חופן דולרים, או בעבור ארוחת-חינם עם שרים, עם רוזנים, עם עשירים ועם גנרלים.
קשה לתקשורת הישראלית – או לחלקים ממנה – לדרוש מאתנו להאמין לה כשהיא מתעוררת פתאום בבוקר, וצווחת: "מושחתים, נמאסתם!"
ראוי להזכיר לדנקנר ולמרגלית את דברי חז"ל – "טול קורה מבין עיניך ...", כדי שמבקר יהיה אמין בגדו צריך להיות ללא רבב ומחנהו טהור.
לכן, גם ביקורת של הכנסת אינה אמינה כיוון שהיא מונעת על-ידי אינטרסים פוליטיים. ח"כ, שזועק כרגע נגד מינויים פוליטיים – עשה זאת לפני רגע, ויעשה זאת בעוד רגע – כשיזדמן לו. כמו שנאמר, כולם משתינים בבריכה. בנוסף, לא מעט ח"כים נחקרים, או נחקרו, בהקשרים פליליים. צריך להתאמץ קשות כדי למצוא צדיק בסדום שעל גבעת רם. וזו אינה תופעה חדשה, מחידושי דורנו – למרות שאי אפשר להשוות את ממדי השחיתות בארץ לממדיה בעבר.