תוכניתו של חיים יבין המתעדת את מצוקת הפלשתינים היא אכן מסמך דוקומנטרי חשוב, ואולם היא לוקה בטעות קטנה וחמקמקה. קשה לגלותה כנראה משום שהיא מסתתרת במקום בלתי צפוי: לא בתוך התוכנית אלא "מולה", כלומר בקהל הצופה בה. התוכנית פשוט מפנה את טענותיה כלפי הציבור הלא נכון.
הדעה לפיה ישראל אשמה ("הכל בגלל הכיבוש") קנתה לה אוהדים כה רבים עד כי מעטים מעלים על דעתם לערער עליה. ואולם, עדיין מול דעת הרוב הנכבדה עומדות יריבות מכובדות לא פחות: עובדות המציאות. הן אומנם צנועות וביישניות, אך כדאי להקדיש גם להן תשומת לב מדי פעם. עובדות המציאות אומרות דבר פשוט: הסיבה הישירה לסבל הרב של הפלשתינים היא לא "הכיבוש" אלא המלחמה. הפלשתינים נהרגים, נפצעים, מעוכבים במחסומים, בתיהם נהרסים, עציהם נעקרים, וכו' וכו', לא בגלל הכיבוש, גם לא בגלל שהמתנחלים רעים והחיילים הם כובשים אכזריים. הסבל הפלשתיני כולו נובע מסיבה אחת ישירה: המלחמה.
זו לא הפתעה, מלחמה, מטיבעה, מביאה סבל. השאלה המתבקשת היא כמובן: מדוע הם כל כך רוצים אותה? ובכן, יש שיאמרו בגלל "הכיבוש" (כיבוש 67'), יש שיאמרו בגלל עצם קיומנו כאן (כיבוש 48'). על הדעות בהחלט ניתן להתווכח, אבל העובדות הן חד-משמעיות. מדוע אם כן הבלבול? מדוע מדלגים על האירוע הפעוט (מלחמה) וקופצים ישר לסיבותיה המשוערות? כנראה משום שכאשר צועקים כל הזמן "כיבוש, כיבוש", קשה מאוד ברעש הזה לשמוע שיש מלחמה...
לומר שאין להם ברירה וכל עם אחר תחת כיבוש היה מתנהג בדיוק כמותם, זו כמובן דמגוגיה קלה להפרכה. הפלשתינים אינם "קפיץ" המגיב באופן אוטומטי. הם בוחרים כיצד, מתי, ובעיקר איך להגיב. הם יכלו לקבל את הצעותיו הנדיבות של יצחק רבין, הם יכלו לקבל את הצעותיו העוד יותר נדיבות של אהוד ברק, הם יכלו להציע בעצמם ולו הצעה ריאלית אחת לפתרון במקום לעסוק בדחיית כל רעיון שעולה על הפרק.
הם לא היו חייבים להפעיל טרור מאחורי הגב של רבין. הם לא היו חייבים לבחור במלחמה כה אכזרית הכוללת טבח בלתי מוגבל נשים וילדים, להפוך את השהידים לגיבורים לאומיים, להסית את ההמונים לצהול כשפיגוע מצליח, להנציח את המצוקה כדי לשסות את ההמונים בישראל, לעטוף את לוחמי החופש שלהם במגינים חיים, לשלוח את ילדיהם ביודעין להתגרות בחיילים כדי להפגע וכך להנות מביקורת העולם על ישראל. בוודאי ובוודאי הם לא היו חייבים ליצור פולקלור מזוויע של חלוקת פרסי מין לטובחי המונים. ההדרדרות המוסרית שלהם היא כמובן באחריותם.
באופן טבעי ביותר, הפלשתינים אחראים למעשיהם כמו כל עם אחר. לכן חשוב להדגיש: הם אלו הרוצים במלחמה, הם אלו המתעקשים עליה והם אלו המסרבים בתוקף לוותר עליה למרות הסבל הנורא שהיא גורמת. וכל זאת למה? כדי לקבל לא פחות ממאה אחוז מתביעותיהם (כתנאי פתיחה)...
לכך נוספת השאלה האלמנטרית המתבקשת: מה פתאום עלינו לפצות את אלו שרצו לכבוש אותנו? העולם הערבי ניסה לחסלנו והובס, האם עלינו להתנצל על כך שלא הובסנו? לו הם היו מנצחים האם הם היו מתנצלים?... אין מלחמות חינם! העולם הערבי יצר את הבעיה, עליו מוטלת האחריות לפתור אותה. יש תחושה שהעולם הערבי רוצה את המלחמות שלו מצד אחד עם "ביטוח" (אם הוא מנצח הוא כובש אותנו, אם אנחנו מנצחים עלינו לפצותו), ומאידך בתנאי לוקסוס (בלי סבל ובלי מחיר). קצת הגזימו, רוצים מלחמות? תפאדלו, אבל יש לכך מחיר.
מאז ומתמיד העולם הערבי עסק באובססיביות במאמץ לחסל את הישות הציונית. עד היום טרם סיפק הוכחה משכנעת לכך שויתר על חלום נכסף זה. נהפוך הוא, אפילו מצרים מטפחת צבא מודרני ענק (וממש לא בטוח שזה נגד הסודנים, אפילו לא נגד החבאשים). גם הפלשתינים לא הציגו שום הוכחה לכך שהם ויתרו על חזון האמנה הפלשתינית הישנה והטובה. נהפוך הוא, כל מחווה שלנו מתפרשת אצלם תמיד כחולשה וכתמריץ להמשיך במלחמה. אפילו כשמנסים להתנתק מהם, הם מקטרים.
לסיכום: המלחמה הזו על אופיה והשלכותיה הנוראות היא בחירתם. סבלם הרב כנראה באמת מבלבל רבים, אך אין בו כדי לשנות כהוא זה את העובדה שהם אלו שבחרו במצב אליו הגענו. לפיכך, אם למישהו יש טענות על הסבל הרב שהמלחמה גורמת, ברור לחלוטין כלפי מי עליו להפנותן: כלפי מי שרוצה בה, כמובן. לכן הסידרה של חיים יבין לוקה בטעות פעוטה: היא מפנה את האצבע המאשימה בדיוק לכיוון ההפוך. מלבד זאת זו פשוט סדרה מצויינת...