המסכים כבר ירדו, השחקנים החלו צועדים חזרה לחדריהם, הקהל יצא זה עתה מהאולם, עובדי המקום עוד מנקים את השאריות - אבל כל תפאורת הטבע נותרה כשהייתה. המדינות העשירות בעולם התכנסו בכדי לפתור את "בעיית העוני באפריקה", ואכן היטיבו לשחרר לאוויר העולם מסרים של סולידאריות, "שלום, חירות ואחווה". אותם מנהיגי G8 ניצבו אל מול מצלמות ופנסים דולקים, בעודם עומדים זקופים ומבטיחים כי כינוסם הוא שיביא לפתרון 'בעיית אפריקה'; כאילו הם עצמם יהיו בדמות המצילים שמצליחים להחיות בַנְשימה האחרונה את הפצוע האנוש שעייף מלזעוק לעזרה.
'בעיית אפריקה' לא החלה אתמול והיא גם לא תיפתר מחר. היא לא קשורה לכסף, ולא נתונה לחמלתם של אנשי 'המערב הליברלי'. במשך שנים, חלקים נרחבים באפריקה יודעים מציאות של ג'נוסייד שיטתי, ובדומה לעבר הלא רחוק - המערב שותק, עוצם עין, וממשיך שינתו העיקשת.
אין בדבריי אלו כדי לשנות מציאות. אין בהם אף להוסיף חמלה על מאות אלפי הנרצחים וחסרי הבית, גם לא על הלוקים במחלות חשוכות מרפא. שורות אלו גם לא יעזרו למיליון תושבי ניגריה העיוורים, או לשלושת מיליון תושביה הסובלים מבעיות ראיה קשות בשל מגפות קטלניות. דבריי אלו, גם לא ישנו העובדה כי ל-42 אחוז מהאוכלוסיה באפריקה אין גישה למים נקיים; את העובדה שיותר ממחצית הילדים מתחת לגיל 5 מתים מדי שנה - ואת הנתון הפשוט ולפיו רוב הנפטרים נופלים ממחלות שניתן למנוע על-ידי טיפול רפואי מתאים.
אלו עובדות-שטח קיימות וחקוקות; עובדות ששנים כבר לא ניתנות לשינוי. או יותר נכון לומר - ניתנות לשינוי, אך אינן באות לידי מימוש. ברי הוא כי יש להוקיר את מאמציהם הכנים של מנהיגי העולם על שהתעוררו לרקע "צרת האפריקאים" - אך אי אפשר שלא להרים גבה על ניסיון המשחק העצום שפיתח כל אחד מחברי הצוות הבינ"ל. כולם כאחד, "המומים", "מזועזעים" ו"נזעקים" למראה מצב החירום שנוצר ב"מפתיע".
השאלה המרכזית היא מדוע הם שתקו כל אותם השנים; איפה היה ניסיון המשחק המוצלח שלהם כאשר מאות אלפים נקברו לצד אחיהם?; איפה הם היו ב- 1994 כאשר הגיעה השינאה בפנים-רואנדה לידי הסלמה - ונולדה שוב האות לרצח עם; איפה הם היו במהלך שלושה חודשים של מוות אכזרי, לאחר שכבר נרצחו למעלה מ-700,000 בני שבט הטוּטְסי?
באפריקה עדיין מתבצע רצח-עם שיטתי; 'שואה אפריקנית' - כפי שניתן לכנות זאת בשפתנו המודרנית. אחרי הכל, מדובר ברצח מתוכנן מראש, ולא נסתיר כי העולם עודנו שותק. הזעזוע הקל שאנו מרגישים בכנפינו, הוא רגעי בלבד, ונתון לחסדיהם של אנשי הטלוויזיה אשר מידי סוף שבוע, מְסכמים את אירועי העולם ומביאים בקיטועים מהתמונות הקשות.
"למי באמת איכפת מה קורה שם - לנו יש את הבעיות שלנו... ומספיק לנו איתם", יאמרו רבים. הבעיה המרכזית היא שאותה שאלה שהצגנו כעת, היא שעמדה בפניהם של אנשי ה"מערב הגדול" אשר צלחו לפתח את מיטב מוזיקת הג'אז בשנות הארבעים, בעוד מיליוני יהודים הובלו למותם.
בעיית אפריקה לא תיפתר בשלושה ימים של דיונים מרתוניים; בעיית אפריקה לא תיפתר באין ייפסקו הזרמות כספי הסיוע, אשר ניתנות בלא כל פיקוח לממשלות המושחתות, שבחלקן מטפחות תרבות עוני מכוונת - כפי שקיים בסומליה, סודן, קניה וניגריה - שבשטחן אף צומחים תאי אסלאם רדיקאלי בשנים האחרונות.
הבעיה גם לא תקבר יחד עם מתיהם הרעבים, רק בשל חסד רגעי של המנהיגים העשירים בעולם. כבר בשנת 2000 נציגי מדינות העולם בחסות האו"ם, הבטיחו לא לחסוך אף מאמץ כדי לשנות את התמונה, והציבו את שנת 2015 כ"שנת יעד" לשינוי בזירת העוני, האיידס והחינוך. היום, כבר אומרים אנשי האו"ם בפה מלא וללא כל בושה, כי היעד לא יושג גם בשנת 2030.
רק בריכוז מאמץ אמיתי, ושלא למצלמות; רק כששתיקת המערב תיפסק נוכח שואה חדשה המתחוללת כמה שעות טיסה מכאן, ורק כאשר מנהיגי העולם יראו בתושבי אפריקה כ'בני אדם' הראויים לטיפול אמיתי ושווה, ולא רק נתון סטטיסטי מקרב "הגזע השחור" - רק אז - אולי נוכל להתעורר עם מעט תקווה כי בעוד עשרות שנים ייתכן ונראה אפריקה אחרת.