זכה ראש לשכת עורכי הדין ועומד לרשותו עיתון המבטא את השקפותיו ונותן גם מקום מרכזי לפרסום מאמר חודשי המבטא את השקפותיו הפרטיות של ראש הלשכה המתפרסמות כהשקפת הלשכה וזאת תחת הכותרת הבולשביקית: "דבר ראש הלשכה".
מעמדה נוחה זו [דבר ראש הלשכה 7/2005] היו"ר המלומד אינו מהסס לצאת חוצץ נגד הכוונה למנות את פרופ' רות גביזון, "האנטי אקטיביסטית", כשופטת בבית המשפט העליון. לצורך סיוע רעיוני להתנגדותו למינוי מגייס הכותב את שנות החמישים כדוגמא ומופת לשנים בהן פעל בישראל בית משפט עליון אקטיביסטי למהדרין וכדבריו:
"בשנות החמישים אירע בישראל נס. מדינה במצור, במצוקה דמוגרפית, ביטחונית וכלכלית קשה, הנהיגה משטר דמוקרטי פעיל ביותר המבוסס על זכויות היסוד של אזרחיה. את הנס הזה גרם במידה רבה בית המשפט העליון של אז".
דוגמא בולטת ל"נס" שאירע היה הבג"צ המפורסם "קול העם" "חבורת משפטנים שנתקבצו מארצות שונות, נאורות יותר או פחות, הכריחו את השלטון רב העצמה דאז של בן-גוריון להשאיר על כנו עיתון קומוניסטי עויין ("קול העם"), וכך קבעו את חופש הביטוי..."
ואם תמה הקורא מה לדברים הללו ולפרופ' גביזון ושאלת מועמדותה? אין הכותב משאיר מקום לספק:
"איזה מזל היה לישראל שפרופ' רות גביזון לא פעלה כאן אז. היא הייתה בוודאי טוענת כפי שהיא טוענת היום, כלפי בית משפט עליון מתון הרבה יותר, שהמדובר בבית משפט "שחצני" המתערב בעניינים שלא לו, הנוטל לעצמו סמכויות שאין לו..."
למען האמת אין אני יודע כיצד תוכל אי פעם פרופ' גביזון להפריך את האשמה לפיה לו היא הייתה יושבת בדין במשפט קול העם התוצאה המשפטית הייתה שונה . פרופ' גביזון עדיין הייתה ילדה בעת שניתן פסק הדין ולעולם לא תהיה לה האפשרות להוכיח את ההפך ולטהר עצמה מהאשמה איומה כזו. באותה מידה של הגיון נוכל לקרוא לציבור המצביעים שלא לתמוך בבחירות ביוסי שריד או יוסי ביילין מאחר ולו הם היו נדרשים להחליט על הקמת המדינה הם בודאי היו נמנעים מצעד כה הרפתקני.
אולי, אוכל, בכל הענווה והצניעות, להציע לפרופ' גביזון מוצא כלשהו להוכחת "חפותה" ומוצא זה ישמש כנקודת מוצא לדיון ורציני בו תיבחן ההשקפה [שלטעמי הנה השקפת הבל] הרואה בבית המשפט העליון את הגורם העיקרי לכך שבישראל קיימת חברה דמוקרטית למדי השומרת על זכויות האדם. לשם כך אני מבקש לחזור לאחור אל ראשית שנות החמישים האפלות בהן היינו נתונים בלפיתת החנק של משטר רודני. מאחר ולא ניתן לעסוק כמובן בכל הפרשות אעסוק בפרשת "קול העם" שנזכרה לעיל וגם בה אתמקד רק בעובדות צדדיות - חשובות מאד לעצמן.
נזכיר בקצרה את העובדות - עיתון המפלגה הקומונסטית בישראל [מק"י] פרסם מאמר התקפה חריף ובוטה על ממשלת ישראל בגין הכוונה שיוחסה לה לגייס 200,000 חיילים להילחם לטובת ארצות הברית ונגד ברית המועצות. עקב כך הוצא נגד העיתון צו סגירה ל-10 ימים!!, וזאת מכוח פקודת העיתונות שאפשרה צעד זה אם העיתון עלול לסכן את שלום הציבור.
בפסק דין זה נקבע כי יש להוכיח בדרגת וודאות קרובה את האפשרות לפיה הפצת עיתון מסוים עלולה לפגוע בשלום הציבור וזאת משום מרכזיותו של ערך חופש הביטוי.
הואיל והבטחתי להתמקד רק בעובדות צדדיות, אעסוק בעובדה שנגד עיתון שעסק בהתקפות חריפות ביותר נגד הממשלה ומדיניותה הוצא צו סגירה ל-10 ימים, כלומר בשום שלב לא נעשה ניסיון לסגור את העיתון. גם 10 ימים זה לא נעים, אך מאז נסגרו לצמיתות רוב העיתונים בעלי הצביון האידיאולוגי-מפלגתי-חילוני והחברה הישראלית נותרה דמוקרטית אם כי אולי רדודה יותר. בניגוד למיתוס הכוזב שמנסה למכור לנו ראש לשכת עורכי הדין [והוא אינו היחיד] בית המשפט העליון לא "הותיר על כנו" את העיתון קול העם, מאחר שמעולם לא הייתה כל כוונה לשלול את הופעתו לצמיתות.
התוצאה הנה שלמרות הדיון המרתק בסוגיית חופש הדיבור, מבחינה מעשית פסק הדין מנע משר הפנים לסגור את העיתון ל-10 ימים ולשם כך לא נדרשה העזה גדולה במיוחד אפילו בשנות החמישים. הטענה כי אז היה בית המשפט העליון "אקטיביסטי" יותר הנה בפשטות מגוחכת.
עובדה צדדית מעניינת נוספת: על ההחלטה לסגור את העיתון הגן בתקיפות רבה מר חיים הרמן כהן (ז"ל), שופט בית המשפט העליון לעתיד, אביר שלטון החוק וזכויות האדם, שאז כיהן בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. אכן לו היה יו"ר לשכת עורכי הדין אמור להכריע בגורל מועמדותו של מר חיים כהן ז"ל לכהונת שופט בית המשפט העליון לא היה לאחרון סיכוי כלשהו. ניתן רק לשער איזה מאמר ארסי היה מתפרסם אז ב"דבר ראש הלשכה" נגד המינוי המביש.
ולבסוף - בין שלושת שופטים בבג"צ קול העם מצאתי את שמו של משה לנדוי, נשיא בית המשפט העליון לעתיד [וכיום בדימוס] ומתנגד מושבע לאקטיביזם השיפוטי ובעוונותיו אף תומך במינוי פרופ' גביזון לבית המשפט העליון. הייתכן כי ראקציונר כה חשוך חתם על פסק דין כה ליברלי? ופסק דין זה אינו היחיד שכן השופט לנדוי חתום דווקא על כמה פסקי דין המגינים על חופש הביטוי!. האם אין בכך ראיה כלשהי לכך שהתנגדות לאקטיביזם שיפוטי אין משמעה בהכרח שלילת זכויות היסוד של הפרט או הסכמה לפגיעה בהן?
למען האמת, איני מאמין כי פרופ' גביזון תשתמש להגנתה בעובדות שצוינו לעיל ובדין לא תעשה כן!!. הארגומנטים אותם מעלה יו"ר לשכת עורכי הדין רדודים ומעליבים את האינטליגנציה של הקורא הסביר. התנגדותו למינוי פרופ' גביזון נובעת אך ורק מכך שהוא מתנגד לכל מינוי של מי שהשקפת עולמו שונה. אנו רואים כאן שילוב מוכר, ידוע ולא חביב של רטוריקה ליבלית צדקנית
הצועדת שלובת זרוע עם חשיבה בולשביקית והיעדר כל הבנה אמיתית של מהות הדמוקרטיה, הסובלנות וזכויות האדם.
על-מנת לתאר נכונה את דמותו של ראש לשכת עורכי הדין, מן הראוי לצטט את הסופר שי עגנון ואת המשפט הבלתי נשכח מתוך הרופא וגרושתו: "אנשים משכילים אנו, בני אדם מודרניים, מבקשי חופש לנו ולכל באי עולם, ולמעשה גרועים אנו מכל מחזיקי נושנות". אכן, מהטעם הפשוט של ההגנה על זכויות האדם - זכויותיי אעדיף לראות את פרופ' גביזון בבית המשפט העליון במקום להותיר את ההגנה על זכויות אלו בידי ליברלים מזויפים כראש לשכת עורכי הדין.
