אחד אחד הם עוברים לפני, כתפיים שחוחות, פנים עכורות מדאגה, עיניים אדומות, שנתם נודדת מעיניהם, ולא מכיוון שהילד חולה. על זה הם יודעים שנתגבר ביחד. הם יודעים שעל המחלה הפיזית, נזלת, דלקת אוזניים, שלשול פה ושם, נתגבר. לא אלו מדירים שינה מעיניהם. להוביל 60 חיילים כדי לגרור את אחיהם מן הבית בפקודה, זה מה שמדיר שינה בעיניהם.
ממשלו של שרון (ואינני יכול לקרוא להם ממשלת ישראל, שכן הפכו לכבשים לכל דבר) הטיל את המלאכה של הפינוי על האנשים שיש להם את הכל להפסיד. על אנשי הקבע המפרנסים משפחות. על הטייסים שמתים להטיס מטוס קרב בעתיד הקרוב, ובואינג 797 בעתיד היותר רחוק. על חובלים אשר כבר התחייבו לשנות קבע ארוכות. על כל אלו הוטל העול בצורה הכי אכזרית. ציית לפקודת גירוש אחיך מבתיהם, או אבד את מקור פרנסתך, את בטחונך בעתיד, את הפנסיה שצברת בעמל רב ובנאמנות למדינה במשך עשר-עשרים שנה. גרור את ילדי אחיך מהבית וזרוק אותם באתר מגורונים כדי שתוכל להמשיך ולשלם את המשכנתא. דע לך, כי כמו שניתן למשוך אותך מן העבודה שלך למשך חודשיים לצורך המטלה הבזויה, אפשר גם לוותר עליך לחלוטין, להחליף אותך במישהו אחר ככה, בהינף אצבע, ולכן רחם על הנפש, ומלא את הפקודה עד תום, עד שתתמלא בסלידה עצמית, עד שתקיא מרוב גועל, כי אין לך ברירה.
שוחחתי עם איש קבע שכזה. רחב כתפיים, כבד בטן, שערו הדליל מרוח לו הקרקפת, פניו כבר אינם של חייל צעיר, אלא חרושות קמטים כמו כולנו, וכולו אומר תוגה. מה אעשה, הוא פוכר את כפיו. אני אמור להוביל שישים חיילים ב-15 צוותים, ולסחוב אנשים מן הבית, צווחים ובוכים ומייללים ומפרפרים. הם לא האויבים שלי. הם לא מתפוצצים בכיכר השוק ואללה-הוא-אכבר בגרונם. הם אחים לצרה ולשמחה לכל דבר ועניין. אבל הבהירו לי שאם אסרב, או אראה כמסרב, או אם אפילו יכאב לי הגב, את הפנסיה שלי לא אראה.
15 שנה אני עובד בשביל הפנסיה הזאת, כדי שאוכל להיפטר מן המשכנתא, שאוכל לקנות אופניים לילד. אני אוכל את הלב, יום-יום, לילה לילה, אני חש שהשערות שלי נופלות, אשתי מקללת את היום שחתמתי קבע לעוד חמש שנים, מביטה בילדים שלנו ושואלת אותי כיצד נחוש כאשר אותנו יגרשו מן הבית על לא עוול בכפנו. אבל אין לי ברירה, אין לי ברירה.
מה תראה בראי ביום שלאחר שתשלים את המלאכה הנמיבזה, שאלתי אותו. "אראה פחדן עלוב אשר למען משפחתו היה מוכן לזרוק משפחה אחרת מן הבית שבנו בעמל רב. האמת, אינני יודע כיצד אוכל להביט על עצמי במראה ולא להתמלא בסלידה בשל הפחדנות, ההשתפנות, ההתרפסות שלי בפני המערכת שכופה עלי לעשות מעשה שלא ייעשה.
החרפה, הבושה, הגועל נפש הזה יישב לי בבטן עוד הרבה הרבה זמן, ואני לא סתם חייל. אני נגד בכיר, אני מוביל אנשים, ואין לי ברירה, אין לי ברירה".
"מה היית עושה אתה לו היה מופיע חייל או שוטר בפתח ביתך, ומוסר לך שסתם כך, בכוח פקודה מנהלית עליך לעזוב שאם לא כן תיגרר החוצה, תיזרק לזינזנה, תישפט שיפוט מהיר על הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, תאבד כל מה שיש לך וכל מה שיהיה לך מכיוון שלא התפנית מרצון?"
האיש איבד את צבעו, פיו נע ללא אומר, עיניו התרוצצו בחוריהן. ילדו התרוצץ לי בחדר, עלה, ירד, משך, דחף, שיחק ולבסוף משך בזרועו של אביו. "אבא, אני רוצה הביתה. די, משעמם כאן".
"לא יודע. אין לי מושג. אינני רוצה לחשוב על זה. זהו, זה מה שאעשה. כמו אוטומט, אני אעשה את זה ולא אחשוב, כמו רובוט".
"אבל ככה דיברו אנשים גם לפני 60 שנה, וגם אז היו הקרבנות יהודים, כמוני וכמוך!"
איש הקבע, נגד בכיר, התקשח: "אני לא מקבל את ההשוואה הזו לנאצים. אנו באים לשם לא חמושים, איש לא ייהרג, איש לא ייפגע. יש רופאים, יש חובשים, אפילו אלות לא ניקח איתנו. אלא אם לא תהיה ברירה".
"לא עשיתי את ההשוואה. רק אמרתי שאת הדברים הללו, לעשות כמו אוטומט, לבצע פקודות, אמרו כבר אנשים בעבר. יש לך מושג כיצד לחבוט במישהו באלה מבלי להזיק לו?"
"אבא, בוא נלך הביתה, אני רוצה לשחק בבית".
"הבט טוב טוב לתוך עצמך. האם אתה רוצה להיות האיש שיאמר לעצמו בעוד עשר-עשרים שנה אני לא יכול להסתכל על עצמי בראי, וגם אשתי מביטה עלי כאילו אני פחדן שפל?"
הנגד הבכיר השפיל עיניו לרצפה. "ואתה, היית פעם במצב כזה?" שאל.
"בטח", עניתי לו. "איימו עלי שאם אסרב לנטוש את החולים שלי יפטרו אותי".
"ופיטרו אותך?", הנגד הבכיר הרים את ראשו בפליאה.
"בטח פיטרו. תוך עשרים דקות היה לי מכתב פיטורים ביד. הלכתי לי ומצאתי עבודה אחרת. כל עבודה, העיקר שהמצפון שלי נקי. יש עבירות שלא עוברים, אפילו לא בשביל הפרנסה, אפילו לא בשביל הילדים. ואחים לא מגרשים מן הבית".
"אבא, בוא כבר, בוא נלך הביתה".
האיש קם על רגליו בכבדות, כתפיו שחות, עיניו כבויות, ושירך דרכו החוצה.
בעוד שבועיים נדע מה קרה לו, מה קרה לצבא הקבע, לטייסים לחובלים, למתכנתים, למנהלנים, לרופאים ולחובשים, לקא"רים ולמכונאים כאשר העמידו בפניהם את הברירה.
היה פחדן או היה בן אדם. היה שלם עם עצמך, או היה שבר כלי, רדוף רוחות של ילדים שגורשו מביתם, עד סוף חייך.
לפני שנותן חייל או שוטר את ידו במעל עליו להביט במראה, ולשאול את עצמו היטב היטב, מה היה עושה אילו פונה הוא מביתו על לא עוול בכפו, ומשם להסיק את המסקנות.
קוראי טור זה יודעים כי אני תומך בהפיכת עזה לחמאסטאן עם פתח יציאה לסיני ולערב. שעזה תהיה למשפך דרכו ישונעו ערביי ארץ ישראל חזרה לארצות מוצאם - מצרים, ירדן, סוריה, עירק וכו' וכו'. אבל פינוי כפוי ואכזרי של יהודים בידי יהודים איננה הדרך להשיג זאת, ואת העם הזה היא תפצע פצעים אנושים, פצעים של שינאה, פצעים של סלידה.
אריק שרון: וותר על הפינוי הכפוי. נסיגה צבאית מחבל הארץ הזה מספיקה. שימוש בצבא כמכשיר גירוש הוא חטא בל יכופר.
