ב-2 בפברואר 2004, בשעה 10:15 בבוקר, כשהוא כבר בערוב ימיו, התחיל יואל מרקוס, הפובליציסט המזדקן של "הארץ", לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה. הפעם לא היה זה רק כצופה מן הצד אלא כמעט כשליח-אלוהי-מעריץ המביא לעולם את דבר הבשורה על-פי "המושיע" אריאל שרון. האירוע השמימי הזה, על-פי עדותו של מרקוס עצמו, היה בעיניו ממש "פצצה" שהונחה בידו.
בעיני חלקים מן הציבור - בישראל וגם בעולם - פובליצסטים ומבקרים משולים, לעיתים, לסריסים. הם אולי יודעים, באופן תיאורטי, איך צריך לעשות אל המלאכה, אבל לעשות אותה אינם יכולים. הם אולי יכולים לכתוב כיד הכשרון הטובה עליהם ובסוף דרכם המקצועית להיעלם בתהום הנשייה, וזאת בשעה שאחרים יוצרים את ההיסטוריה ונרשמים בין דפיה. רק לעיתים נדירות מתרחש הנס והעיתונאי הופך לחלק מן ההיסטוריה. יואל מרקוס, בעיני עצמו, כבר קנה לעצמו מקום טוב בהיסטוריה - לצידו ובזכותו של אריאל שרון.
זה אולי הזמן והמקום להסביר כיצד התרחש הנס הזה או אולי לא היה זה נס כלל ועיקר אלא עוד פרי תעתועים מחושב ומקיאווליסטי, מבית מדרש הספינים של שרון וחבר יועציו.
במשך שנים, ובעיקר מאז נבחר אריאל שרון לראשות הממשלה, היה יואל מרקוס קשישא, או "הלורד מרקוס" כפי שהוא מכונה על דרך האירוניה-החברית, המבקר הארסי, המרושע לעיתים והחריף ביותר של שרון. מרקוס לא נרתע מללעוג לשרון, לבוז לו ולטעון כי הוא כישלון שכל הבטחותיו לציבור הישראלי - בקמפיין הבחירות שלו ולאחר ניצחונו - לא היו אלא אוויר חם שאין מאחוריו דבר. וכל-כך למה? ראשית כיוון ששרון באמת היה ראוי לביקורת על מחדליו וגם מן הטעם ששרון האמין, באמת ובתמים, בדרך הפוכה לחלוטין מן האידיאולוגיה הפוליטית שהוביל "הארץ" ואותה שירת מרקוס.
כיוון שאני לא משתתף-חבר ב"צוות החווה" של שרון, אינני יודע מה אמרו היועצים הצמודים של ראש הממשלה בדיונים הפנימיים על אודות כתיבתו האלימה של יואל מרקוס נגד אריק שלהם. אולם סביר מאוד להניח, כי לא אחת עלתה בפני פורום היועצים הנכבד השאלה: "איך נפטרים מהצרה הזאת". ומשלא נמצא המענה בדרך השכנוע הנבון או המתוחכם נראה, כי מישהו מ"מומחי הנפש" החליט שפשוט צריך "לקנות" את הלורד המזדקן, אולי כדי שבערוב ימיו יוכל לספר לנכדיו, כמו הזבוב הטורדני שרכב על צווארו של שור הבקר בשדה, כי גם הוא נטל חלק חשוב בחריש בשדות ההיסטוריה. ואיך קונים איש מצפוני וטהור כפיים כמו מרקוס? מוכרים לו סקופ שפרסומו מסוגל "להוציא את הנשמה" לכל ברוני התקשורת מן העיתונים המתחרים.
וכך אכן קרה. יואל מרקוס הוזמן - על-פי עדותו האישית - למפגש פנים-אל-פנים אצל שרון, ב-2 בפברואר 2004, עם כל הגינונים והכבוד. במפגש ההיסטורי הזה הפקיד שרון בידי מרקוס את רוחו - ממש כמאמר התפילה - וגילה לו "בקול נינוח של אדם נחוש" את הסוד הכמוס מכל באותם ימים שהפך לכותרות בכל התקשורת: "הנחיתי" - הדליף שרון למרקוס - "לבצע פינוי של 25 ישובים מרצועת עזה והשומרון".
יואל מרקוס אינו שוטה. הוא הבין בדיוק את הערך העיתונאי הגדול של הסקופ שהטיל אל חיקו אריאל שרון. אבל מבחינתו היה בסקופ הזה הרבה יותר. הוא גם התאים ככפפה לטעם האידיאולוגי של "הארץ". וכשהוא מצויד במתת הערמומי של שרון יכול היה מרקוס קשישא ליהנות משני עולמות. גם לבלוע בהנאה את הסקופ וגם ללקק את האצבעות שטבלו בדבש קנאת העמיתים המתחרים.
מבצע רכישתו של מרקוס עלה יפה. יפה מאוד. מאז אותו מפגש היסטורי הפך מרקוס את עורו וממבקר נחוש הפך למעריץ עיוור. מרקוס חדל לחלוטין לבקר את שרון "הרע ביותר" והפך אותו כמעט ל"טוב שבכל העולמות". מרקוס הרעיף על שרון שבחי מנהיגות, קילס, הלל ושיבח אותו בכל אשר עשה, דקר בעט מושחז ונוטף דם את כל מי שביקרו את שרון או התחרו בו - ובקיצור: שמר עליו מכל משמר כדי שלא יתקרר, כדי שיהיה בריא וחזק כשור, כדי שיוכל להמשיך ולהוביל באין מפריע את המהלך ההיסטורי שכל-כך התאים לעמדתו האידיאולוגית של מרקוס.
מכל הפרשה העגומה של קשרי שרון-מרקוס תחת משק כנפי ההיסטוריה, על עובדה אחת לא יכולה להיות מחלוקת. יואל מרקוס מתודרך על-ידי היועצים בחצרו של שרון - לפני הכתיבה. הוכחה מוחשית לכך ניתן למצוא במאמר הפרשנות שפירסם בראש העמוד הראשון של "הארץ" (15.08.05). עוד לפני הנאום לאומה היבשושי משהו של ראש הממשלה, ידע מרקוס בבחינת חוזה עתידות - וכך אף כתב במאמרו - כי שרון יבקש סליחה מן המתנחלים. סביר להניח כי מישהו ממקורבי ראש הממשלה לחש על אוזנו של "המבשר מרקוס" בעת התדרוך, כי כך ינהג שרון. כך או כך - המילה "סליחה" לא הושמעה.
ואיך קיבל את העובדה הזו יואל מרקוס, האיש שחזה את העתיד שלא היה ולא נברא? כנראה שבגלל הרעש העז של משק כנפי ההיסטוריה לא נקלטה במערכת השמע שלו העובדה הזניחה הזו.
אינני יודע מה באמת חושב שרון על מרקוס. אולי הוא רואה בו פובליציסט חכם ושנון שדעותיהם זהות במקרה, אולי הוא נראה לו רק ככלי משחק שימושי וטוב המשרת את מטרותיו ומרחיק ממנו ומבניו את הביקורת הציבורית, כל ביקורת. או אולי, בתוך תוכו, לועג שרון למרקוס, מזלזל בו, ואומר לעצמו כי לכל אדם יש מחיר, גם ל"לורד" לבן השיער המשתדל לצייר לעצמו תדמית של מכובדות מהוגנת.