התמונות קשות, הלב נקרע, אנשים שחיו שנים במקום אותו הם כה אוהבים, נאלצים בהחלטת רוב הציבור שנתקבלה על-ידי כל המוסדות הממלכתיים, להיקרע מביתם, לעזוב את המשקים הפורחים בלב המדבר, את החממות, את העסקים, את בתי הכנסת, את בתי הקברות - לעזוב את הבית.
המלאכה, הפינוי הקשה הוטלה על צה"ל, על המשטרה ועל שאר כוחות הביטחון, ומה שאנו רואים מפעולה של הכוחות עד-כה זו רגישות, שותפות גורל - ועם זאת נחישות רבה.
אין דנים אדם בשעת צערו, ראינו אתמול התפרצויות של כאב ובכי, ראינו בקשות סליחה ומחילה על ההתפרצויות, ראינו עצב, ראינו כאב וראינו מחאה - כולם לגיטימיים וכולם ראויים ונכונים.
אך ראינו עוד דברים, ראינו את רצונם של חלק מהמסיתים מקרב המפונים, לגרש חיילים מביתם (חנן פורת), ראינו רצון של חלק מהמפונים לקרוא לחיילים שלא למלא את פקודת הפינוי, ראינו צורך בלתי מובן של חלק מהמתיישבים לערב את החיילים בויכוח שיש לציבור המתיישבים עם רוב הציבור בישראל, ויכוח לגיטימי בנוגע לצדק ולהגיון שבפינוי הנוכחי.
חיילי צה"ל, ואנשי כוחות הביטחון, לא יהפכו למטרה נעה עבור חלק מהמתיישבים המפונים, וחלק מ"מנהיגיהם", לא מטרה לאלימות פיזית, לא לאלימות מילולית, לא לעלבונות וגם לא לאלימות פסיכולוגית.
אין צורך להסכים עם הפינוי או להתנגד לו על-מנת להסכים בינינו - שחיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון, חייבים למלא את הוראות הממשלה, את חוקי הכנסת, ואת פסיקות בית המשפט - וכל המנסה למנוע מהם לעשות זאת - בכל דרך, הוא מחרחר חורים בספינתנו המיטלטלת בין הגלים, ולכן אין מקומו בינינו - אלא מאחורי סורג ובריח.
מי שיפגע בשערה משערות ראשו של איש ביטחון, מי שיעלוב באיש כוחות הביטחון, מי שינסה במילים או במעשים לשכנע איש מאנשי כוחות הביטחון להימנע מביצוע תפקידם, איננו בן של עם ישראל, איננו אח - וגם לא אחות, וכל עוד הוא בקרבנו איננו יכול להיות בן-חורין.
מדינת שישראל היא מדינת חוק, וכל הפוגע באופן כה בוטה בחוקי המדינה, במילים או במעש, בהסתה או בביצוע בפועל, איננו אח שלנו, איננו בן של תרבותנו - וחובה עלינו להרחיקו מהחברה לזמן ממושך, ככל שמרשה החוק הפלילי.
ועם כל יתר הכואבים והאבלים על חורבן ביתם, אלה האוכלים עצמם מבפנים על שנים רבות יזע, דם ודמעות (של גיל ושל עצב) ועל השקעה ענקית שהולכת לטמיון, אתם נהיה ביום ובלילה, אחים הם לנו, אחים של דם, אחים של יזע ואחים של דמעות (דמעות של גיל, וגם, ובעיקר בימים אלה, דמעות של עצב).