והרי החדשות:
סקופ: מפיו של הטוקסיקולוג הראשי של בית החולים סורוקה. בחומר ממנו נפגעו החיילים המפנים בכפר דרום לא היה חומצה, לא היה בסיס, הוא לא היה חומר מאכל, ולא גרם לכוויות. כוויה משמעותה פגיעה בשלמות העור היוצרת נזק בלתי הפיך. החומר שממנו נפגעו המפנים היה תערובת הגורמת לגירוי בלבד, רוצה לומר, לעור לא נגרם נזק בלתי הפיך.
התקשורת אשר הפכה את הארוע לחגיגת ריקוד על הדם, או במקרה זה החומצה שלא היתה, שוב שיקרה לנו ביודעין. אם זה איננה הסתה, אינני יודע מהי.
מאז תחילת תהליך הנסיגה מעזה לפני כשמונה עשר חודש עשתה התקשורת הממוסדת ככל יכולתה ליצור חיץ בין ישראל ויהודה. בין ממלכת ישראל לבין היהודים. את המתנגדים לתוכנית הפינוי. היהודים מחבל עזה ציירו בכל הצבעים המכפישים. הם חסרי שליטה, הם חסרי אחריות, הם אלימים, הם אויבים. הם חוסמי הכבישים, הם אויבי הדמוקרטיה, הם אויבי השפיות, הם אויבי השלום המיוחל. לו רק יעלמו, יתאדו, יכלאו, יהרגו, יגורשו, אזי תצא שמש השלום והשלווה על ארץ הקודש, אזי ישכחו ערביי ארץ ישראל את תביעתם לכבוש מחדש את מחוז חפצם, וחזון ישעיהו יתגשם.
שמענו היום את אבו מאזן. הוא לא משקר. הוא אמר לנו לאן פניו מועדות. לירושלים, ישוב הפלשתינים בכל שטחי ארץ ישראל, הרס מדינת ישראל הריבונית בכל אתר ואתר.
כדי להחיש את הקץ המשיחי הזה עשתה התקשורת ככל יכולתה לחדד את הצורך להשתמש בכל האמצעים כנגד הכתומים. כל סמל שהשתמשו בו הושמץ והוכפש. כל עיוות של הדמוקרטיה לצורך השפלתם הוכשר. כל מוקדי הכוח שלהם, אולפנות, ישיבות, הסדרים, קייטנות, תוארו כמוקדי תסיסה של ארס המכוון נגד תושביה השפויים של המדינה. אמצעי הביטוי שלהם נסגרו (ערוץ שבע) והוחלפו במוקיוני התחזות של רדיו מורשת. בכל ראיון או שיחה הם הותקפו ללא רחם על-ידי כל מראיין ותיק וטירון.
אבל השינוי הגדול ביותר, גדול אף יותר מ'דין נצרים כדין תל-אביב' (חלומם הרטוב של ערביי ארץ ישראל) אשר הפך ל'דין נצרים כדין ימית' היה מהפך האהבה שבו אופפת התקשורת את המשטרה והצבא. כל עוד מכוונת המשטרה והצבא לגרש יהודים מביתם נותנת להם התקשורת את מלוא הגיבוי, ההערצה ההערכה, ומעודדת אותם להשתמש באמצעים האלימים ביותר כדי לנפץ את ההתנגדות של יהודים לגירוש. סיפורים על מחבקי מיכלי גז, אוחזי גרזינים, מתיזי חומצה, מופרעים שסימנם יושב על ראשם בצורת שביס כתום או כיפה מופרחים שוב ושוב על-ידי התקשורת. כל מפקד זוטר ובכיר נשאל, כמעט במפגיע, באילו אמצעים אלימים ישתמש כנגד המפגינים והמסתגרים בבתי הכנסת. האם יכנסו באלות, בגז מדמיע, אולי במקרה יש שם מופרע עם נשק.
ושוב במפגיע, האם אין זה בלתי אחראי להיכנס בהם ללא נשק, אולי במקרה יצטרכו להשתמש בו. אלו אותם כתבים ומראיינים אשר ניהלו קרב הכפשה ארוך שנים במשטרה על שהתגוננה בציר נחל עירון כנגד ההמון המוסלמי המוסת אשר חסם את חלקה הצפוני של המדינה (ציר תנצ'ר?). אלו אותם כתבים אשר סיקרו באהבה את מוקי אשר הציע להיכנס בכפרי המתנחלים, לשבור להם את העצמות לזרוק אותם על משאיות, להסיע אותם לא ברור לאן ולקבור אותם שם, וכל זאת ללא אלימות. שוב ושוב שואלים המראיינים מן האולפן הממוזג את החיילים המיוזעים איזה אלימות כוונתם להפעיל כלפי המתפללים האלימים, הילדות שזורקות שקיות צבע, הרבנים האוחזים בספרי התורה. אלילי התקשורת, לונדון וקירשנבאום העידו על עצמם שלו נעצרו בפקק באיילון בשל מפגינים כתומים היו תורמים את חלקם הצנוע להפעלת אלימות ושבירת עצמותיהם הפושעות.
בשקיקה עצומה הם מצפים שמאן דהוא אכן ירים ידו, או אפילו אצבעו, ויתן לשוטרים את ההזדמנות הנכספת לפתוח באש מכל הכלים ולהרוג בהם, בשקיקה הם דורשים שמשטרה תפעיל כל עצמת הנשק כפי שהפעילה באירועי אוקטובר 2000, ותהרוג בהם. הם לא אחים שלנו, קוראים מעצבי דעת הקהל, אנו לא פוחדים ממלחמת אחים, כי הם לא אחינו, הם, הכתומים, הם אויבינו. לו לא היו הדברים נאמרים בעברית אלא בערבית, ניתן היה לשים אותה בפיהם של מטיפי המסגדים של ירושלים ועזה, אום-אל פאחם וג'נין, טייבה ונאבלוס, בשיא הטבעיות.
והנה נפל דבר. המשטרה הכוחנית, כאשר היא נדרשת לפנות לגרש יהודים מביתם, מתאזרת בסבלנות איפוק הבלגה וריסון ששום כתב לא מצליח להבקיע או לערער. הכתבים משתוממים שוב ושוב הכיצד? מהיכן באים האיפוק וסבלנות, ההשתתפות בשירים, הנחת התפילין, העדינות אין קץ כאשר מובילים ישיש מקונן הנושא את ספר התורה אל מחוץ לבית הכנסת. המפקדים מתחרים האחד בשני בהצנעת כל ארוע שיש בו מן האלימות, בהאדרת שותפות הגורל, שותפות התרבות, שותפות השבט והאהבה, בתשבחות לתעצומות הנפש של האנשים המגורשים מביתם על לא עוול בכפם, אשר ותרו על הנשק, ושומרים לעצמם את הזכות להיגרר מביתם על-ידי ארבעה גברתנים.
הכתבים יוצאים מדעתם. הרי הגדרנו לכם את הכתומים כאויבים הלא כן? הרי הגדרנו אותם כג'יהאד יהודי, יודו-נאצים, יודו-רוצחים. כל כתום הוא ברוך גולדשטיין. כל כתום הוא רוצח אמיל גרינצוויג, כל כתום הוא רוצח רבין. הבכי שלהם מעושה, הם סתם רוצים פיצויים, יאללה העיפו אותם משם בלי לקשקש יותר מדי. האם מילאתם אוזניכם במוך, האם לא קבלתם את הפקודה מן הממלכה השביעית שיש לנהוג בהם כאויב לכל דבר, לכסח אותם, לשבור להם את העצמות, להשפיל אותם, לדכא אותם עד עפר, ולירות בהם אם יתאפשר הדבר?
מסתבר שלא. המפקדים והחיילים חוזרים ואומרים שוב ושוב, אחינו הם, אנו לא נפגע בהם, למרות כל הפרובוקציות וההשתלחויות של התקשורת. אחינו הם ואנו אוהבים אותם. אחינו הם ואנו אחים לצרה. לא הם האויב. האויב מוכר לנו, ידוע לנו, ובו נטפל בבוא העת.
התקשורת, אשר שאפה לזרוע פרוד, בסגנון הפרד ומשול, נכשלה בגדול. מן החורבן של גוש קטיף יצא צבא מחוזק, מאוחד, כחול-לבן-כתום. כזה שיודע מיהו האויב. מן החורבן של גוש קטיף יוצא ארגון אשר הוכיח את יכולתו לבצע את מה שנחשב בעיני רבים, כולל בעיני, בלתי אפשרי מבחינה ארגונית. מן החורבן של גוש קטיף יצא צבא שיודע כיצד לשנע אוכלוסיה ביעילות ובמהירות.
ואם אוכלוסיה בלתי אלימה אשר התפרקה מנשקה מבעוד מועד שונעה בקלות יחסית, הרי שאוכלוסיית אויב אלימה תשונע הרבה יותר מהר. מן החורבן של גוש קטיף יצא צבא הקבע אשר בפעם הראשונה בחייו הביט באופן בלתי אמצעי מסביב, הבין משמעותו של חורבן, יכול לדמות לעצמו את דיר-אל-בלאח, בית להיה, רפיח, מוקמות מחדש על גדות הירקון, ודורשות שהיהודים יתפנו משם. מן החורבן של גוש קטיף יצא נוער שהצטבר אצלו זעם עצום כלפי האויב אשר הצליח לכפות על ממשלת ישראל את גירוש חבל עזה. הנוער הזה הולך כולו ליהודה ושומרון, לשפלה לעמק ולהר, ושם ממתין לו האויב האמיתי, זה החי בלב הארץ, ודורש את חורבנה המוחלט כתנאי לשלום.
דבר אחד צריך להיות ברור לנאמני ארץ ישראל ועם ישראל. את התקשורת הרשמית יש להפקיע מידיהם של האנטישמים היהודים. התקשורת הוא היעד הבא לפינוי מן הגוורדיה השולטת בה שלטון ללא מצרים כבר חמישים ושבע שנה. רק כאשר תהיה התקשורת למאוזנת יותר תוכל להתקיים פה דמוקרטיה, ולא אוליגרכיה. בשלב זה כל שנוכל לעשות הוא להתעלם מן השקרים שהיא מפיצה ולהקשיב לדוברי האמת שהם למרבה הצער, בעיקר אמצעי התקשורת הערביים.
