אחים חורגים,
עכשיו, בשוך סערת הפינוי ( עקירה? בסדר!) שלכם, אפשר וצריך לבוא אתכם חשבון.
כשזעקתם שבר וקראתם נהי, כשעטיתם שק וקרעתם לב וקריעה, כשנשברתם נוכח פני האומה, קבל עם ותקשורתו, בשידור ישיר - גם ליבנו הגס התעדן לרגע ונכמר. כשבכיתם, גם עינינו הפכו לרגע מקור דמעה. רתוקים כמולחמים למסך הטלוויזיה, צפינו בכם עושים את תנועות המחאה והייאוש האחרונים ביישוביכם המתרוקנים - גברים בכיפות, נשים בשביסים. היינו קשובים למצוקתכם, כאבנו אתכם וחמלנו. חמלנו - לא סלחנו. אי אפשר לסלוח. אסור לסלוח על מה שהוא בחזקת בל-ייסלח.
עכשיו מותר להיות פחות עמומים ולהגיד לכם, הקורבנות, דברים מפורשים, מלים כדורבנות - חריפות ודוקרות כמו האמת.
איש לא שלח אתכם להתיישב בגוש קטיף הכבוש. מלכתחילה היה ברור לכל דעת, לרבות להוגי הרעיון הכוזב והמופרך של יישוב יהודים בחבל ארץ זר, הרה וממיט אסון זה, שיום יבוא - הנה הוא בא - ויושביו, אתם, ייאלצו להתפנות - בדרך זו או אחרת - מיישוביכם ההומים ושוקקים חיים שלמים. זה מה שקרה. נקודה.
לא קרה שום אסון. כאב העקירה הוא כאב עצום ועמוק, זה ברור, אבל גם עכשיו, בטרם שכך, חשוב להבהיר: איש לא שלח אתכם, חלילה, אל אובדנכם. מן הסתם ניתן היה להיערך אחרת, יסודי יותר, מסודר יותר, ולקלוט אתכם, תושבים עקורים מביתם, באופן תרבותי יותר, ביתי יותר. מה שהוכן - מבעוד מועד הוכן. לא נכון ולא הוגן יהיה להאשים איש ברשלנות או, גרוע מזה, באדישות. אנשים רבים חשבו על עתידכם ועשו את המיטב - בוודאי לא היה בו די - כדי להקהות מעט את כאב העקירה, לרפד את המסלול הקשה שעליו נחתתם נחיתת-אונס.
מערך אנושי מורכב ומסועף בראשותו של ראש מינהלת סל"ע יונתן בשיא, האיש הראשון שעליכם להתייצב בפניו ולבקש ממנו סליחה על שחירפתם וגידפתם וניאצתם אותו כ"נאצי", הוקעתם ונידיתם אותו מחמת מיאוס, המשלתם אותו לעוכר ישראל היהודית ולגרוע שבאויביה. הוא, כמשוער, ימחל על כבודו, אבל אסור שהוא יעשה זאת בלא שאתם תשמרו על כבודו ותבקשו ממנו סליחה מאוחרת. הוא לא היה אבי-אבות המפנים. הוא היה האחראי על כך שהיישוב מחדש שלכם בבית חלופי יהיה קצר, מהיר, אנושי. לא אבן קלע מגיעה לו, אלא פרח. ולו גם פרח מיובש.
במקום להפנות, גם עכשיו, אצבע מאשימה אליו ואל גבוהים ממנו, לרבות ראש הממשלה אריאל שרון, אתם צריכים להביט במראה ולהפנות את האצבע אל עצמכם. לא בהאשמה עצמית אבל כן, בחשבון נפש כן ואמיתי, נוקב, צורב ומייסר ככל שיהיה, אבל אמיתי.
הייתם יכולים להיערך באופן שונה לקראת הפינוי. הייתם חייבים לעשות זאת - אם לא מרצון אז מדעת. זה מה שחייב השכל הישר, היבש והקר. היו ביניכם מי שהבינו, בשלב מוקדם יחסית, כאשר היה ברור לכל שיום יבוא ותרצו או לא תרצו - תפונו בכוח מביתכם. מי שהבין והפנים את התובנה הזו, הקדים להתפנות - אולי לא מרצון אבל בשקט, באופן מסודר. משפחות שפינו עצמן בלא שאיש יעמוד על ראשם ויאיץ בהם להתפנות - השלימו עם רוע הגזירה, פתחו דף חדש והתחילו חיים חדשים על מצע הכאב, היגון, ההפסד והאבדון. יש חיים בבית חדש אחרי חרבונו ואובדנו של הבית הקודם. עובדה.
ספק אם פצע העקירה יגליד, אבל אנשים מבוגרים צריכים ויכולים לחיות גם חיים פצועים. גם כשפצעים פתוחים. גם בתחושה ובידיעה כי ספק אם יגלידו לעולם, גם אם וכאשר יצטלק עליהם הקרום המחוספס, הטרי, של עור דק, העור החוצץ כקו תפר, חוט המחליף את הזיכרון בשיכחה.
מי שהיו אמורים לרפא את פצע העקירה שלכם או, לכל המעט, לעצור את שטף הדם ששתת ממנו, עשו את ההיפך הגמור: הם, באיוולתם, זרו עליו מלח והחריפו את צריבתו. האחריות לכך מוטלת באופן ישיר וברור על מי שמכונים "ראשי יש"ע" - מנהיגים פוליטיים, ובשורה אחת אחריהם, המנהיגים רוחניים - הרבנים, היושבים כל העת במקומות הכבוד השמורים להם לבטח ורועים אתכם, צאן קדושים, ללחך את עשביה השוטים של האמונה המשיחית, הקנאית, המסוכנת.
הנהגה אחראית היתה אמורה לא רק להכין אתכם לפינוי הכפוי אלא לזרז אתכם ולהאיץ את צאתכם מהגוש. במקום לעשות זאת היא עשתה בדיוק את ההיפך: הסיתה אתכם נגד שלטון החוק, ניסתה לטעת בכם תודעה שקרית לפיה לא יהיה כל פינוי, ואם, חלילה יהיה - הוא יהיה בלתי חוקי בעליל. בחוסר אחריות משווע, בלתי נסלח, היא עודדה אתכם לבסס,לבצר ולהעמיק את אחיזתכם בביתכם. היא זו האחראית לכך שלא רק פרעתם סדר אלא גם הפרתם חוק. היא זו שלא הסתפקה רק בהפרת החוק אלא עומדת - שותקת כמודה - מאחורי מעשה הביזוי שלכם את נציגיו, את מי שאמונים על אכיפתו עליכם, גם בכוח, כוח הזרוע, כאשר לא היה אפשר להימנע משימוש בו.
ההנהגה הזו הוליכה אתכם שולל. יש לכם חשבון פתוח עימה. זה הזמן - אם לא עכשיו אימתי - לנהל אותו.
במשך חודשים ארוכים הייתם מרוכזים בעצמכם, בכאבכם, סבבתם במעגלכם הצר, התבשלתם במיצי המרה שלכם. לא ראיתם דבר זולתכם. התבצרתם במנזר הרוחני-אמוני שלכם וסירבתם להתוודע אל המציאות שסבבה ואפפה אתכם, שונה תכלית שינוי מזו שדימתם אותה בעיני רוחכם, בלבבכם. התנתקתם.
גם כשהמציאות התדפקה על דלתות ביתכם המושקעים וטפחה על פניכם הבוכיות, עדיין רבים מכם, רבים עד להדהים, סירבו להכיר במציאות המתהווה, המשתנה. אטמתם את ביתכם ואת לבבותיכם לרוח הפרצים של הפינוי. נוח ונעים היה לכם בחמימותה של המחאה שלכם - זו הרועמת וזו השקטה, אחת היא.
אנוכיים ב"אהבת הזולת" שלכם, נהגתם כקהילה של אוטיסטים, נערות ונערים יפים ואמיצים, נוער האדמה הקדושה והשמיים המלאכיים, סובבים במעגליהם הפנימיים, בוראים ומכוננים לעצמם עולם פנימי, הזוי, יפה עד להקסים, אבל ילדותיים ותלותיים: מישהו הלא הגן עליכם, על עצם קיומכם המאוים, בשנים הרבות שבהם פריתם ורביתם ועשיתם לביתכם (זה בסדר גמור) והעסקתם פועלים זרים וניצלתם אותם בכלום-כסף, והשמש זרחה והארץ סבה במעגליה, שבשבות נעו ברוח הים, הים של עזה, שעה שדמדומים עטפו את בתי המידות שלכם באור הערב הרך והמזהיר. חשתם וחשבתם שנווה המדבר שלכם ייכון לנצח, נצח נצחי ישראל. אז חשבתם.
עכשיו, עדיין על מיטלטליכם, גם אם טרם התיישבתם לבטח תחת תאנה וגפן שטרם ניטעו, כשחייכם מפרפרים ודמכם עודנו סוער ומורתח, אתם לא יכולים להיוותר פטורים ממה שאולי אינו בחזקתו אלוהי אבל הוא בוודאי בבחינת חוב מוסרי שלכם כלפינו, אחיכם החורגים: האם גם אתם הפקתם לקח?
נ.ב.
יהודי כן מגרש יהודי. עובדה.