הרכוש הגדול
שעבוד מצרים איננו תובע מעמנו מקום מהוקצע ומוסכם בתוך הרצף ההיסטורי. נוכחותו המעצבת בזהות הישראלית נשענת על עוצמת האירועים שעשו את הזיכרון היהודי שאינו תולה את תכניו על ווי תאריכים שקבעו חוקרים בכולי דברי הימים אם כי הוא אינו מתעלם מהם. מהותה ההלכתית ומהותה המוסרית של האומה היהודית בכל הזמנים ובארבע כנפות הארץ יונקת מן המשמע של השעבוד בחינת "וְגֵ֥רלֹא-תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי-גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (שמות כ"ב,כ'), ואין אדם מתנה את איסור ההונאה בבחינה מוקדמת של מתי הייתם גרים משועבדים במצרים. באותה מידה היא יונקת מן המשמע של הפדות בחינת " לֹא-תַעֲשׂ֥וּ עָ֖וֶל בַּמִּשְׁפָּ֑ט בַּמִּדָּ֕ה בַּמִּשְׁקָ֖ל וּבַמְּשׂוּרָֽה, מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק אַבְנֵי-צֶ֗דֶק אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם אֲנִי֙ ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (ויקרא י"ם,ל"ה-ל"ו), ומערכת הצדק והמשפט הזאת אינה ממתינה עד שאדם יברר אימתי בדיוק הייתה יציאת מצרים. עם האמור, אין הכתוב מנתק את האירועים המכוננים מן הזמן, והוא מלווה את הנרטיב שלו בציוני רך היסטוריים לבל יהיו כפורחים בלי אחיזה בקרקע המציאות. שנותיהם של אבות האומה מנויות, שנות מלכות על-פי לוחות שונים מצוינות, כן נבואת נביאים, מלחמות, תבוסות, גלויות, שיבת ציון, אולם כל אלה אינם אל פרפראות לסיפור הגדול של מסע ישראל בתוך הזמן. אך יש וראוי להתעכב בתחנה היסטורית מצויה כדי להאיר מקטעים במסע הגדול המיטיבים להתבאר מתוך עיון בתחנה.
תחנה מעין זאת היא תחנה המצטיירת בפסוק "וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ חָדָ֖שׁ עַל מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא יָדַ֖ע אֶת יוֹסֵֽף" (שמות א',ח'). מה יש בתחנה זאת לכאורה? שינוי דרמטי של מדיניות המשטר ביחס למיעוט היהודי. הוא היה זר תמיד. משום זרותו יעץ יוסף לבני משפחתו לבקש מעם פרעה נחלת מחיה ומגורים במתחמי ארץ גושן, "וַאֲמַרְתֶּ֗ם אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֙יךָ֙ מִנְּעוּרֵ֣ינוּ וְעַד עַ֔תָּה גַּם אֲנַ֖חְנוּ גַּם אֲבֹתֵ֑ינוּ בַּעֲב֗וּר תֵּשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן כִּֽי תוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֖יִם כָּל רֹ֥עֵה צֹֽאן" (שמות מ"ו,ל"ד). אונקלוס מתרגם תועבה, כהרחקה, כבידול, " מרחקין מצראי כל רעי ענא". ממבנה הפסוק ברי כי "אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֙יךָ֙" הייתה התואנה, לא העיקר, העיקר היה הבידול כתריס בפני התבוללות בעיני יוסף, הזרות, כרתיעה של המצרים מן השונה, מן האחר. ארץ גושן הייתה ברכה. היא הייתה ממיטב הארץ. "וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד" (שם מ"ז,כ"ז).
מכת טבע
על-פי המשתמע מן הפסוק "אֲשֶׁ֥ר לֹֽא יָדַ֖ע אֶת יוֹסֵֽף", קובע המספר המקראי כי יהודי גושן היו מוגנים מפני כל פגיעה מכוח קרבתם ליוסף, לא רק בחייו אלא גם לאחר מותו, כי מעלתו הרמה גלשה אל מעבר לחייו וכל עוד כיבדו את זכרו והכירו בתרומתו הסגולית לשלומה ולעצם קיומה של הממלכה, כיבדו את בני חסותו. אין ברור מזה בפסוק, אבל מה שפחות ברור הוא המשמע מתוך "אֲשֶׁ֥ר לֹֽא יָדַ֖ע אֶת יוֹסֵֽף". לא ידע, או לא רצה לדעת? יש להניח במידה אמיצה של ביטחון כי ארכיוני מצרים רשמו את פועלו של יוסף המושיע הגדול מפגעי מכת טבע שאיימה להרעיב את מצרים עד אבוד, שספרי החוקים של מצרים שימרו את החוקים שחוקק יוסף כדי להבטיח את כלכלת הארץ כפי שאכן אומר הפסוק המתייחס לשלל חוקים שתכליתם הייתה העברת כל הקרקעות והשדות המניבים לכתר לצמיתות " וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֣הּ יוֹסֵ֡ף לְחֹק֩ עַד-הַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה" (שם,כ"ו). את כל אלה לא ידע המלך החדש?
או שמא הפשט של הכתוב הוא שהמלך החדש ידע גם ידע מי היה יוסף אלא סרב לדעת אותו כבעל סמכות בזמנו, כמי שעברו המפואר מחייב גם בהווה. ברוח זאת מרחיב תרגומו-פירושו של אונקלוס, " וקם מלכא חדתא על מצרים דלא מקיים גזירת יוסף". בלשוננו של היום היינו אומרים כי לדידו, יוסף כבר חדל להיות 'רלונטי', וממילא נתרוקנה סמכותו והיהודים עורטלו מחסותו ולא נשארו אלא יהודים זרים חשופים בלבד. 'מדרש רבא' נוטה גם הוא לפרש את "לֹֽא יָדַ֖ע אֶת יוֹסֵֽף" כהחלטה מודעת להתעלם מיוסף ולא כחסך קוגניטיבי, " וכי לא היה מכיר את יוסף? אמר רבי אבין, אבין משל לאחד שרגם אוהבו של המלך, אמר המלך, התיזו את ראשו כי למחר יעשה בי כך, כלומר היום 'אשר לא ידע את יוסף', למחר הוא עתיד לומר 'לא ידעתי את ה' ", ציטוט מקוצר של הכתוב בספר שמות ה', פסוק ב' " וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה מִ֤י ה' אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ אֶת-יה' וְגַ֥ם אֶתִ יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ". המלך החדש היה כמי שאומר "מי יוסף אשר אשמע בקולו".
מה גרם לו? גושן הייתה רחוקה. היהודים נאחזו בה בשבעים נפש, שירדו עם אביהם הישיש יעקב מצרימה. על-פי היסטוריונים, משחזרי התקופה, שלא כולם מסכימים אלה עם אלה, חלם פרעה את חלום השובע והרעב בשנת 1886 לפני הספירה, ובאותה שנה פתר יוסף את החלומות והופקד על כלכלת מצרים, וגזר עליה את החוקים ואת התקנות אשר הבטיחו את קיומה. הוא 'מלך' שמונים שנה, ונפטר ב1806 . בשנת 1600 לפני הספירה קם המלך החדש, " וַיֹּ֖אמֶר אֶל עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ. הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם הוּא֙ עַלשֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן-הָאָֽרֶץ" (שמות א',ח'-י'). המלך החדש היה הראשון שמנה את עפר יעקב דרך הפריזמה של הפרנויה. 'רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ' לא יכול היה להיות הערכה רציונלית. מצרים הייתה קיסרות. צבאה הפיל מורא על כל המזרח הקדום. ממה פחד? כמה יהודים דרו בגושן. כמה מנו משבעים נפש ב 1886 גם אם הריבוי שלהם היה מפתיע באיכויות הפריון השופע ב 1600? מאה חמישים וארבע שנה מאוחר יותר, מנה העם על-פי הפסוקים מ"ה-מ"ז בספר במדבר פרק א' " וַיִּֽהְי֛וּ כָּל פְּקוּדֵ֥י בְנֵֽי יִשְׂרָאֵ֖ל לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל הַפְּקֻדִ֔ים שֵׁשׁ מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֑ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים. וְהַלְוִיִּ֖ם לְמַטֵּ֣ה אֲבֹתָ֑ם לֹ֥א הָתְפָּקְד֖וּ בְּתוֹכָֽם", כלומר 603.550 יוצאי צבא, או בסך-הכל, כ2.500.000 נפש. מה היה המספר מאה וחמישים שנה לפני כן, כששנות העינוי העצימו עוד ועוד את הפריון כאמור "... וְכַאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ" (שמות א',י"ב) והמדרש מספר כי כל יולדת ילדה שישה? לא יותר מחמש מאות אלף על-פי אומדנה נדיבה עד למאוד מאוד, ויוצאי צבא מתוכם- אילו היו לצבא- כמאה אלף. אלה סיכנו את הממלכה האדירה? הם בכלל איימו, או שמא היה האיום הזוי. הם עמדו לצאת את גושן ולעלות על הממלכה? הם היו חמושים? אויבים?
כסף וזהב
החשש שהמלך החדש הביע היה "וְהָיָ֞ה כִּֽי תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם הוּא֙ עַל שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ", במילים אחרות, הוא חשד בהם שאינם נאמנים מלכתחילה, בוגדנים, חורשי רעה. כך הגדיר אותם, ומשכך הגדיר אותם כך לחם בהם בגזרה. בנוסף, מן תיבות "הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ" למדים כי הוא ראה ביהודים מיעוט מונחה-עורמה, לא רק בלתי טבעי בפריון, לא רק בלתי טבעי ככל עם הנטוע מאז בארץ אחת בנאמנות שירש מאבותיו, אלא גם בלתי טבעי בסגולות חוכמתו, היום היינו אומרים באינטליגנציה מפלצתית, המשרתת אותו בבואו להשתלט על האכסניה בה הוא חי.
יתכן, אין להוציא זאת לחלוטין מכלל סבירות, כי בכאן טמון הפירוש של "אֲשֶׁ֥ר לֹֽא יָדַ֖ע אֶת יוֹסֵֽף". נראה כי העם המצרי עצמו לא היה שותף לראיה הפרנואידית של מלכו החדש. הוא לא ייחס לדמוגרפיה היהודית ממד מאיים. הוא זכר כי יוסף ההיסטורי, מצילה של מצרים, שנתן חסותו ליוסי גושן, היה מצרי נאמן. כך ידע
אותו. אבל המלך החדש הזה הזיה אחרת "וַיֹּ֖אמֶר אֶל עַמּ֑וֹ", הוא הודיעם כי יוסף המציל לא היה אלא אחד הקונספירטורים המוכשרים ביותר בהיסטוריה, פותר החלומות כדי להגיע אל חיק המלוכה, מחוקק חוקי החרום כדי להיות מוסמך לפרוש חסותו על בני משפחתו בגושן, מקנה להם את טוב ארץ מצרים מיקדמה להשתלט על מצרים כולה. הוא לא ידע את יוסף המשביר. הוא ידע את יוסף הנוכל. ואמר זאת לעמו.
הוא לא היה היחיד שכך פרנס את מוחו באובססיביות. בלק בן צפור מלך מואב דמה לו דמיון מפתיע. " וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן-צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי. וַיָּ֨גָר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב ה֑וּא וַיָּ֣קָץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת כָּל סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן-צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא" (במדבר כ"ב,ב'-ד'). הגוזמא בתיאור ישראל מסגירה את הפרנויה. לבלעם יאמר "הִ֠נֵּה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת-עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי" ( שם,ה'). כיסה את עין הארץ, החשיך מעלינו את השמש, עם לא טבעי. "וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן", ואין יודע מה חשבו זקני מדין אילו לא אמר להם בלק מה שאמר, ולא מה שחשב בלעם, אילו לא שלח לו המלך מוכה החרדה שליחים לומר לו. הדפוס הזה יחזור מאוחר בימי אחשוורוש ושושן, כשהמן יאמר למלך עד מה העם המפוזר מבין כל העמים אינו נאמן, בוגדני, מאיים, ויש להשמידו.
בשנת 1446 לפני הספירה קם העם, והלך אחר משה ואהרון אל גדות ים סוף וחצה את הים מעבדות לחרות. בשבעים נפש ירד יעקב מצרימה ואחרי שנתקיים בזרעו דברים שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם " וַיֹּא֣מֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי-גֵ֣ר׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה", יצא ברכוש גדול. ייתכן כי הכסף והזהב והשמלות אינם אלא מטפורה לרכוש שאינו מדיד, אבל הוא הרכוש המקיים את האומה הפוגשת מאז היותה את המלך החדש שלא ידע את יוסף ולימדה את עצמה במצרים לשרוד אותו. זה רכוש גדול מאין כמוהו.
הנה האירה התחנה של "וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ חָדָ֖שׁ עַל מִצְרָ֑יִם" מקטעים חוזרים ונשנים בנתיב המסע הגדול של ישראל בעולם, וכל המלכים כאיין, ומלך מלכי המלכים שהבטיח לאבי האומה רכוש גדול, רכוש הדביקות בקיום היהודי בכל מקום ובכל זמן, ימלוך לעולם ועד.