בכל ליבי אני מתעב את רעיון מדינה ה"פלשתינית", שהורתו בשקר קיומו של עם ערבי פלשתיני נפרד, והשלמתו בעוול היסטורי גמור: ארץ ישראל, שנועדה להיות בית לאומי לעם היהודי משני עברי הירדן, על-פי הצהרת בלפור ועל-פי המנדט שניתן לבריטניה ע"י חבר הלאומים - בעקבות אותה הצהרה - מיועדת כעת להפוך לשלוש מדינות.
בשתיים מהן, ירדן הקיימת כיום ו"פלשתין" המתוכננת, לא יורשה להתגורר אף יהודי אחד, בנוסח ה"יודנריין" הזכור לדראון (ובעצם, בישראל לא-כל-כך זכור). בשלישית, שהיא עדיין מדינת ישראל, המתיימרת להיות מדינת היהודים, יוסיף להתגורר מיעוט ערבי הולך וגדל, שכבר כיום מתאמצים נציגיו בכנסת להפכה ל"מדינת כל אזרחיה" ובכך לעקר כל סממן יהודי.
לדעתי, חבל על מאמציהם, שכן די במאמץ המשותף של הרחם הערבי והאיוולת היהודית ליצור להם רוב, שבדרך דמוקרטית לעילא ישנה את שמה של המדינה, יחליף באבחת-חרב את ההימנון ויקרע את הנייר שעליו הודפס חוק השבות.
לא זה המקום להרחיב את הדיבור על מעשים אחרים באותו כיוון, כמו המבצע המתגלגל-עדיין של הוואקף המוסלמי - לנגד עיניה העצומות לרווחה של ממשלת ישראל ה"לאומנית" - להשמדת כל זכר לנוכחות יהודית בהר הבית, וכמו איומיו של מנהיג התנועה האיסלאמית בישראל, השייח ראאד סאלח, להציב "שומרים מוסלמים" בצפון תל-אביב, להגנת קודשי האיסלאם שם (אני מייחל לנוכחות השומרים הללו בבתי הקפה והאופנה של רחוב שיינקין).
אך נניח להגיגים יהודיים-לאומניים אלה, ונעבור לתוכנית להקמתה של מדינה פלשתינית, שבעבר הקרוב נחשבה כמעט מעשה-בגידה אפילו ע"י מפלגת העבודה, וכיום מהווה חלק מסדר היום הרשמי וממש ממאווייה של ממשלת ה"ימין". תוכנית זו מתקבלת בברכה ע"י הערבים אזרחי ישראל, המבהירים באותה נשימה כי הם בשום פנים ואופן לא יסכימו לעבור לאותה מדינה: לא בגופם, לא באדמותיהם ולא באזרחותם. מי שלא שמע הצהרות של דבקות באזרחות ובריבונות של ישראל, כמו אלו של אזרחי ישראל הערבים, לא שמע הצהרת-אהבה מימיו, מה גם שהצהרות אלו מוצהרות על-רקע טענות בדבר קיפוח אכזרי מאין-כמותו.
כעת התבשרנו על האהבה הפתאומית הפורחת בין ממשלתנו ובין ממשלת פקיסטאן, הרפובליקה הפדראלית הנאורה שברשותה נשק גרעיני ופיסיקאים לפיתוחו, אך במחוזותיה הכפריים צפוי עדיין לאישה פסק-דין של בית-דין מקומי, המחייבה להיאנס ע"י חבורה בת חמישה אנשים כעונש על חטאים שחטא אחיה, ללא קשר אליה. פסק-דין כזה מבוצע בו-במקום, ואוי לה לזו שתעז להתלונן במשטרה, שכן השוטרים יהיו בין ראשוני הנוקמים בה, והממשלה המרכזית מתעלמת מתופעה נרחבת זו כמעט כמו שממשלת ישראל מתעלמת ממעשי הוואקף בהר הבית.
להרגעת הרוחות שסערו במדינתו, לשמע הידידות החדשה עם ישראל, הודיע הנשיא פרבז מושארף כי לא יכונו קשרים דיפלומטיים כאלה כל עוד לא קמה המדינה הפלשתינית. מוגש בזה, כשירות לאזרחינו הערביים, תקציר סיפורו האישי של הנשיא מושארף, כלקח וכאות לדברים הנעשים במקומות שבהם יש אנשים נורמליים.
בשנת 1947 הסתלק השלטון הבריטי מהודו, שהיתה שסועה במלחמות-דמים בין הינדים למוסלמים. מהמדינה ההודית נקרעו החלק המערבי, שהפך לפקיסטאן המוסלמית, והחלק המזרחי שהשתייך אף הוא לפקיסטאן אך כעבור שנים הפך למדינה העצמאית בנגלדש. מאז עד היום נטושה עדיין המחלוקת בין הודו ובין פקיסטאן, על הזכויות בחבל קאשמיר שביניהן, המאוכלס ברובו במוסלמים ונראה כי מחלוקת-דמים לגביו היא שהניעה את שתי המדינות לפתח נשק גרעיני.
פרבז מושארף נולד בשנת 1943 בפרבר של הבירה דלהי, להורים משכילים ממעמד בינוני-נמוך. הם ועשרות מיליונים אחרים היו הודים במוצאם, לכל דבר ועניין, אלא שבהתפשטות האיסלאם קיבלו אבותיהם על עצמם את הדת המוסלמית.
והנה, בקום המדינה המוסלמית הנפרדת פקיסטאן, המהווה חלק מארץ הודו המסורתית, קמו הוריו של פרבז בן ה-4 ועקרו לקראצ'י, עיר הבירה של פקיסטאן. לא היה זה המרחק הזעיר שבין אום אל-פחם ובין ג'נין, אלא יותר מאלף קילומטר, ואינני מעז להשוות את המרחק ההוא למרחק העצום שבין יפו ולוד ובין שכם.
כמו משפחת מושארף, כן גם מיליוני מוסלמים הודים אחרים עקרו למדינה המוסלמית החדשה, המאוכלסת בבני-עמם ומהווה כאמור חלק מהארץ ההודית המסורתית. פרבז הקטן זכה בחינוך מעולה, התגייס לצבא ועשה שם חיל.
רק אצלנו מסוגלים ערבים, בתמיכתם הקולנית של יהודים, לזעוק כי חתירה להסכם שיתווה הושבת ערבים במרחק קילומטרים בודדים, במדינה הערבית החדשה שתקום - עדיין בחלק של ארץ ישראל המסורתית - ובין אחיהם, לפעמים מאותה משפחה ממש, מהווה פשע נגד האנושות, אפרטהייד, טרנספר משוקץ, עקירה מתועבת, לאומנות חשוכה וגזענות מחרידה, שבעטיים יש להעמיד לדין את ממשלת ישראל, את שריה ואת קציניה, בבית המשפט הבינלאומי.
ורק רשעים לאומנים, פנאטים, חשוכים, פאשיסטים כמובן (איך אפשר בלי הביטוי הזה?), זוללי ערבים וגזענים, מסוגלים להציע לשר החוץ היקר שלנו, שהתנגד להינתקות אך כמובן הצביע בעדה, לבקש ממושארף - לאחר תום החיבוקים והנישוקים המיוחלים עם ג'ודי - לשאול את השייח' סאלח וחבריו, במה הם שונים ממנו-עצמו, מדוע לא יחלקו את הארץ בדרך ההגיונית, הם שם והיהודים כאן, ובמה נבדלו תושבי אום אל פחם מתושביה של נווה דקלים (פרט להיות האחרונים יהודים, כמובן, דבר המתיר לעשות בהם ככל שתעלה דעתו של כל מושחת).
וכל זה, כמובן, רק על-פי שיטתם של אריאל שרון, סילבן שלום, שמעון פרס וחבורותיהם. לאומנים ימניים פנאטים, חשוכים וגזענים, כמוני למשל, אינם מוכנים לדון במתן זכות לאומית לערבים, אף במטר אחד בודד של אדמת ארץ ישראל. פאשיסטים כבר אמרנו, כמתחייב.
