דונלד שופ הוא פרופסור במחלקה לתכנון עירוני באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, בעל רקע כלכלי והנדסי. פרופסור שופ ערך מחקר ממוקד בנושאי מימון ציבורי, תחבורה ושוק הנדל"ן, שהתמקד בחקירת ערך החניות העירוניות כנושא מפתח המקשר בין תחבורה לבין קרקעות. את מחקריו פרסם פרופסור שופ במאמרים שונים ובספר שיצא לאור בתחילת 2005 בשם: The High Cost of Free Parking.
פרופסור שופ מבקר בשנינות ובאופן מנומק את מדיניות תקני החניה, המופרזים לדעתו, שנקבעו על-ידי מתכנני ערים. את הרגישות הגבוהה של מר שופ לנושא החניה ניתן ליחס למקום בו הוא פועל – לוס אנג'לס. לוס אנג'לס היא העיר בעלת מספר מקומות החניה הגבוה בעולם ביחס לשטח הבנוי. פריסת מקומות החניה הנתונים במרכז העסקים של לוס אנג'לס על פני מרחב אופקי תכסה כ- 81% משטח הקרקע של המרכז. יחס זה, המכונה "יחס כיסוי חניה", הוא גבוה ביותר. לשם השוואה יצוין כי יחס כיסוי החניה בסן פרנציסקו הוא 31% ובניו-יורק 18% בלבד.
תושבי תל אביב עשויים לגלות עניין בסיפור הלקוח מאחורי הקלעים של הקמת החניון של היכל הקונצרטים המונומנטלי שנבנה בלוס אנג'לס ע"ש וולט דיסני. סיפורו של היכל דיסני מופיע במאמר שפרסם פרופ' שופ בשיתוף עם מיכאל מנויל במגאזין "ACCESS" בנובמבר 2004. היכל התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס תוכנן כשהוא כולל חניון תת-קרקעי בן שש קומות ובו 2,188 מקומות חניה. בניית החניון הושלמה בשנת 1996 בעלות של 110 מיליון דולר, כלומר, כ- 50,000 דולר עבור כל מקום חניה. עלות הבנייה גרמה לגירעון תקציבי שעיכב את השלמת ההיכל במשך 7 שנים עד שנת 2003. בתקופה זו ההכנסות מהחניון היו נמוכות משום שהוא לא שרת את הבניין שמעליו והמיזם היה על סף פשיטת רגל. לאחר הקמת ההיכל הוגדר מספר ההופעות המינימלי בהיכל דיסני באופן שיכסה את הגירעון, וכך במקום שהחניון ישרת את שוחרי התרבות, התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס עובדת לכיסוי הגירעון שיצר החניון.
מדוע תושבי תל אביב אמורים להתעניין בסיפורו של היכל דיסני? משום שעיריית תל אביב מתכננת בנייתם של שני חניוני רכב תת-קרקעיים במטרה להקל על מצוקת החנייה בעיר – חניון תת-קרקעי מתחת לחניון היכל התרבות ובו כ– 1,200 מקומות חניה, וחניון תת-קרקעי נוסף תחת כיכר רבין ובו כ– 1,500 מקומות חניה.
תקני החניה בישראל קבועים בתקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), התשמ"ג–1983. תקנים אלו הם ברירת מחדל המותירה אפשרות למוסדות התכנון לקבוע הסדרים אחרים, אך הם בדרך כלל משמשים עוגן מנחה. תקני החניה קובעים כי ועדה מקומית רשאית להקל מהדרישות הקבועות בתקן ולחייב מי שמבקש היתר בנייה להשתתף במימון הקמת חניון ציבורי שיהיה במרחק אווירי שלא יעלה על 350 מטר מהנכס הנבנה. חניון כזה צריך להבנות תוך עשר שנים ממועד מתן ההיתר והכספים המיועדים להקמתו מופקדים בקרן מיוחדת – אפשרות זו מכונה "כופר חנייה". לגבי תיאטרון או אודיטוריום, התקן הישראלי קובע הקצאת מקום חניה אחד לרכב פרטי עבור כל 5 מושבים או 5 מ"ר של האולם, ומקום חניה לאוטובוס אחד לכל 200 מושבים או 200 מ"ר משטח האולם. כמו כן יצוין כי התקן הישראלי עורך אבחנה בין חלקי היממה השונים ודורש לגבי אולמות כי התקן המלא יקוים בשעות הערב והלילה בלבד, אך חלקים מהתקן המלא בשעות שלפני הצהרים ואחר הצהריים. כך חניון אחד יכול לשרת שימושים צולבים בשעות שונות של היממה.
מה שחסר בתקן החניה הישראלי הוא זיקה בין התחבורה הציבורית לבין שימושי הקרקע, שהרי נגישות באמצעות תחבורה ציבורית, החונה לזמן קצר, עשויה לשמש תחליף לבניית מקום חניה על קרקע יקרה במרכז העיר. ברוח הצעותיו של פרופסור שופ, ניתן ליצור את הזיקה בין תקן החניה לבין התחבורה הציבורית בדרכים שונות. למשל, על-ידי מנגנון הנותן אפשרות להשתמש בכספי "כופר החניה" לעידוד השימוש של מבקרי הקונצרט או התיאטרון בתחבורה ציבורית. אחת הדרכים המעשיות האפשריות ליצירת הזיקה היא רכישת כרטיסי אוטובוס או שוברי נסיעה במוניות על-ידי התיאטרון או אולם הקונצרטים והענקתם בחינם לרוכשי הכרטיסים כ-"כופר לתקן חניה".
יצירת זיקה כלכלית בין החיסכון בשימושי קרקע שיוצרת התחבורה הציבורית לבין עלות מקומות החניה, עשויה לחסוך לבעלי הקרקע את המימון היקר של מקומות חניה, ולעודד את הציבור להשתמש בתחבורה הציבורית. שיפור איכותה ותדירותה של התחבורה הציבורית בעיר עשוי להביא לשיפור מיצובה של התחבורה הציבורית, לתרום לחיוניותה של העיר ולהחלפת חלק מנוף האספלט השחור בנוף ירוק וצבעוני.