שלוש פעמים בשנה

הָחֵרוּת

נִכְנַס אָבִיב וְהוּא מְבַשֵּׂר פְּרִיחָה וְלִבְלוּב

כִּי נִיסָן לָנוּ הוּא רֹאשׁ חֹדָשִׁים וְזֶה כָּתוּב

אָז בְּנִיסָן מַאֲבָק יִשְׂרָאֵל לְחֵרוּת הִצְלִיחַ

כִּי יָצָא מִמִּצְרָיִם מְעַם לוֹעֵז לְמִדְבַּר צָחִיחַ

וּמֵאָז מְעֶת לְעֶת יוֹשֵׁב לוֹ בַצָּרִיחַ

חֵרוּת יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ בַּעֲבוּרוֹ כֹּל הַתִּקְוָה

בְּעוֹד לָרוֹצִים לְעָקְרוֹ לָהֶם הוּא יוֹם נַכְּבָּה (יום שבר או אסון)

יַעַן כִּי תִּקְוָתָם לְהַשְׁמִידוֹ בַּקְרָב נִבְלְמָה

כִּי כְּבַר הָיִינוּ עָם עוֹד בְּטֶרֶם אֻמָּתָם קָמָה

חֵרוּתֶנוּ זֹאת הִיא מִקַּדְמַת דְּנָא

מוּטָב שֶׁיֶּדְעוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשֶׁנוּ וְתוֹמְכֵיהֶם גָּם

כִּי עצְמָאוּת יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ לֹא תֹאבַד לְעוֹלָם

וְעַמִּים עֲצוּמִים יָדְעוּ שֶׁגָבַר אָז וְיִגְבַּר הַפַּעַם

כִּי חָזוּ צֵאתוֹ מִמִצְרָיִם וּבְחֲצוֹתֹו בַּיַּבָּשָׁה הַיָּם

בְּעוֹדָם מִשְתַעֲשֵׁעִים בִּיֵמי זַעַם

לקראת חג המצות - הפסח

שבת זו חלה שבוע לפני כניסת חג הפסח - חג המצות - שחל בערב שבת ליל ט"ו בניסן, לכן מן הראוי שֶׁנְיַחֵד לשני שמות חג המצות וחג הפסח אי-אלו מלים. הפסח הוא למעשה כינוי לקורבן פסח גְּדִי או שֶׂה שהקריבו בני ישראל בערב ט"ו בניסן, לפני צאתם חפוזים ממצרים כמצוות אלוהים. מיד לאחר מכן ובסמוך לכך נכנס חג המצות שהוא אחד משלושה רגלים. הוא נקרא חג המצות כי נצטוו בני ישראל לאכול מצות שבעת ימי החג. לכאורה ניתן לאמר כי מדובר בשני חגים, או בשני רְגָלִים סמוכים זה לזה, האחד חג הפסח והשני חג המצות, אלא שאין ביניהם הבדל, ושניהם חג אחד הם. אולם בקביעת המועדים על-ידי ישראל נאמר: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם. בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר הוא מועד הקרבת "קרבן פסח", כי פָּסַח הקב"ה על בתי בני ישראל בְּנָגְפוֹ את הבכורות, וזה מסמל גם את שחיטת אליל המצרים הַשֶּׂה או הכבש, ברם החג עצמו יום הראשון של החג נקרא בתורה חג המצות, שנאמר פעמים אחדות בתורה: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני ה' בחג המצות, בחג השבועות ובחג הַסֻּכּוֹת" (ראה טז/טז).

מהות הקורבנות בצאת ישראל ממצרים ובמדבר

הקרבת קורבנות מצוה שעליהם נאמר זה ראה וקדש. קיום המצווה אז נעשה לבקשת מקריב הקרבן על-ידי שני בני אהרן שהם כהני כל הדורות, כפי שנאמר: והקריבו בני אהרן הכהנים או ונתנו בני אהרן אש על המזבח, או וערכו בני אהרן את הנתחים (הכל בפרק א/ה,ז,ח) אולם בפרשת צו נזכר אהרן עם בניו בהקרבת הקורבנות במדבר. ההדגשה שהקרבת הקורבן לה' יש לה חשיבות רבה ביחוד בסמוך ליציאה ממצרים, כי נהגו בני ישראל במצרים מנהג המצרים והקריבו קורבנות לאלילים. הרמב"ם מנמק את הצורך בהקרבת קורבנות בסמוך ליציאה ממצרים בכך שמנהג קשה לבטלו כהרף, צריך לעשות זאת בהדרגה ובינתיים אפשר לְכַוְנוֹ לאפיקים רצויים להקריב הקרבן לה' - לאלוהי ישראל. קימת סברה כי פרט לקורבן התמיד במשכן, לא הקריבו בני ישראל במדבר קורבנות נדבה במשכן, מדובר בקורבן שניתן כנדבה על-ידי בני אדם שנדרו להקריב מרצונם קורבן עולה ומנחה ושלמים. בגמרא יש סברה כי באותן ארבעים שנה במדבר, בהן היה המשכן מטלטל עם העם, לא הקריבו בני ישראל קורבנות ואף לא קורבן התמיד. רק לאחר שנבנה בית המקדש על הר המוריה בירושלים הקריבו את הקורבנות כסדרן. אומנם עם מתן התורה לישראל בנה משה מזבח להקריב קורבן עליו, אך זה היה חד-פעמי. הדעה היא שרק לאחר הכניסה לארץ ישראל וההתנחלות בה החלו בהקרבת קורבנות שם. בהתחלה עדין במשכן ולאחר מכן הקריבו קורבנות בבית המקדש עד חרבנו ומאז החרבן לא הֻקְרְבוּ קורבנות כלל. אישור לכך ניתן לקבל מדברי הנביא עמוס בתוכחתו לעם במעין שאלה רטורית: הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל? (ה/כה) מזה למדים אנו שלא היו זבחים במדבר, אומנם תורת הקורבנות ניתנה בתורה במדבר, אך ישומה בפועל מותנה היה בכניסת ישראל לארץ ולהתנחל בה. וזה שהיה לאחר שהמשכן שימש גם בכניסה לארץ והוקם המקדש הקבוע, החלו להקריב קורבנות כפי שנצטוה לעשות על-ידי אלוהים, אלה נפסקו לחלוטין עם חרבן בית המקדש והתפלה החליפה את הקורבנות. יש מאמר חז"ל לפיו עתיד שיפסקו כל הקורבנות חוץ מקורבן תודה. הרמב"ם אמר על כך: כי לא נצטוו קורבנות לישראל, אלא כדי שיתעסקו בעבודת ה' ולא בעבודת דברים אחרים. כפי שנאמר בתורה: ולא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים אשר הם זֹנִים אַחֲריהם (ויקרא, יז/ז) הרמב"ם הכיר את חֻלְשַׁת האדם, ללכת אחרי הֶבְלֵי הגויים כי יצר האדם רע מנעוריו, וגם מפני הקנאה לפי הכלל: "כי הדשא של השכן ירוק יותר". ויש אנשים שנוהרים אחרי אמונות של עמים אליליים ומנהיגיהם הרוחניים של העמים אלה, שמתוארים כאנשי דעת והשכל. לכן הנביא הזהיר העם באמרו: כי לא דברתי את אבותיכם ולא צוויתים ביום הוציא אתם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צויתי אֹתָם לֶאמֹר שִׁמְעוּ בקולי והייתי לכם לאלוהים (ירמיהו ז).

הקורבן צריך להיות משל מקריב הקורבן

קורבן שמקורו שאיננו מכספו ורכושו של מקריב הקורבן, פסול הוא. דברים אלה חלים על עמך ישראל וגם על הכהנים שמקריבים את קורבנות הציבור. מכאן שקורבן המוגש כקורבן תודה וכל קורבן אחר, כאשר הקורבן מובא ממקור לא כשר, איננו מקובל על הקב"ה, לא כל שכן אם מקור הקורבן מרכוש שנצבר ממעשי עושק הזולת, וחמור לא פחות כשזה מגיע מ"אתנן זונה" (דברים כג/יט) שנאמר: "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אלוהיך לְכָל נֶדֶר, כִּי תוֹעֲבַת ה' אלוהיך גַּם שְׁנֵיהֶם". מה הקשר בין "אתנן זונה" לבין "מחיר כלב"? "לא תביא אתנן זונה - הזונות יַעֲשׂוּ באתנן שלהם מִצְוֹת, מתוך ולכפר על חַטְאָתָן, ועל זה מובא משל שאומר: גייפא בתפוחייא ומפלגא לבאישייא, כלומר: מְזַנָּה בְּתַפּוּחִים וּמְחַלֶּקֶת לְחוֹלִים, אשר למחיר כלב, מְכֻוַּן לאלה הצדים בכלבים המזיקים לרבים בהיותם עזי נפש והנהנה מטרפם נודר במחיריהם שישמש כופר לנפשו (רמב"ן), לכן האתנן ומחיר כלב טורף נאסרו לכל נדר. גם קורבן שמקורו בכספי גֶּזֶל, וְעֹשֶׁק, או שוחד פסול הוא. דבר זה מופנה גם לְמַנְהִיגִי הַאֻמָּה, אז היו אלה אהרן הכהן ובניו, שנצטוו על-ידי הקב"ה באמצעות משה: וידבר ה' אל משה לאמור: צו את אהרן ואת בניו לאמור תורת העולה היא העלה על מוקדה וגו'. (ו/א) כלומר גם אהרן ובניו צריכים להקריב משלהם ולא רק מהצבור. ומשגברו מעשי החמס וְהָעֹשֶׁק, אומר הנביא "עֹלותיכם סְפוּ על זבחיכם ואכלו בשר. כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציא אתם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כל רצונו של הקב"ה שהאדם יעבוד את האלוהים באמונה, לכן ההפטרה היא מסוג הפרשה בשאלת נקיון כפים של מנהיגי הָאֻמָּה. הדבר הזה צויתי אֹתָם לֶאמֹר: שִׁמְעוּ בקולי והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצווה אתכם למען ייטב לכם.

לְסִיּוּם וְלִקְרַאת בֹּא שַׁבָּת וּמוֹעֶד נְבָרֵך וּנְעוֹדֵד

וְנַזְכִּיר כִּי יִשְׂרָאֵל כְּבוֹדֵד עִם אוֹיְבָיו הִתְמוֹדֵד

אז כַּאֲשֶר היינו בְּלֶב אֶחַד יָכֹלְנוּ לְהָבִיס אוֹיֶב

כִי צִפָּה שֶׁנִּמְעַד מִשִּׂנְאַת אָחִים וּבָזֶה הִתְרַבְרֵב

גּוֹרָלוֹ נֶחֱרַץ בְּעוֹדוֹ עַל נִצָּחוֹן חוֹשֵב

וּכְבַר נִכְתְבוּ הַדְּבָרִים הַמּוּבָאִים שׁוּב וּנְצַטֵּט

כִּי הֲרֵי שׂוֹנֵא יִשְׂרָאֵל חוֹזֵר לָאַשְלָיָה מְעֵת לְעֵת

פַּעַם חָמָס וּפַעַם פָתְחְ וּפַעַם גִ'יהָאד וְדָאעֶ"שׁ (דוולה איסלאמייה עירק ושאם)

נוֹחֵל מַפָּלוֹת וּמַכָּה אַחַר מַכָּה וְאֵינוֹ מִתְיָאֵשׁ

כִּי מֵרֵאׁשִׁית קִיּוּמוֹ הָיָה לְכוֹבֵשׁ

הִנֶּה הַיּוֹם הַגָּדוֹל בָּא לְבַשֵּׂר בּוֹא אֱלִיָּא בְּפֶסַח

וְהָרָב דּוֹרֵשׁ דְּרָשַׁת פֶּסַח שֶׁנִּמְצָא כְּבַר בַּפֶּתַח

וּמְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּמוֹעֲדָיו מְחֶרוּת לְחֵרוּת

מוֹעֲדֵי קֹדֶשׁ וְשֶׁקִּדֵּשׁ כְּחָנֻכָּה פּוּרִים וְעַצְמָאוּת

וְאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל דּוֹרֵשׁ מְעַמּוֹ צִיּוּט

כּי אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת וּלָהִתְבַּדְלוּת לֹא לִנְטוֹת

לוּלֵא נָהַג הָעָם כְּמִצְוַת רַבָּנָן אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת לֹא הָיִינוּ יוֹצְאִים מִבּירָא עֲמִיְקָּתא לְאִגְרָא רָמָה הָיָה עֲדָין מתְרַפֵּס בַּגָּלוּת לַגּוִֹיים בַּגּוּף וּבַנְּשָׁמָה

כִּי בְּמַתָּן אֶפְשָׁרוּת לִחְיוֹת אֵין נֶחָמָה