מאז הורתו ב-1878 שבע ההמנון הלאומי "התקווה" מרורים. חדשים לבקרים הסתערו עליו בשצף-קצף מבקרים למיניהם, שתקפו אותו ואת מחברו, נפתלי הרץ אימבר, מזוויות ראייה שונות ומשונות. מה לא העלילו עליהם? שבסך-הכל מדובר בפלגיאט, הלקוח מיצירתו של סמטנה, "מולדובה"; שהשיר הוא בעצם מחטף משיר איכרים רומני, ואם לא די בכל אלה, הרי שרבים וטובים מטיחים לעברו שעבר זמנו ובטל קורבנו. הכל במטרה שקופה וברורה: להשליך את "התקווה" אל תהום הנשייה ולמצוא לו תחלופות ראויות.
קחו, למשל, את כל אלה הטוענים ש"התקווה" אינו משקף עוד את המציאות של העם היושב בציון, ועל כן נגזר עליו לעבור מן העולם, לטובת המנון אקטואלי יותר, המשקף כראוי את ההווה. תחלופות "ראויות" אחרות כבר הוצעו למכביר - מ"תחזקנה" ועד "ירושלים של זהב". אלא שעל אף ההסתערות, שפר גורלה של "התקווה" להדוף את התוקפים הרבים, כשהיא אצה לעבר הנצח, אל מסלולה הקבוע, הרווי כולו בדם, יזע ודמעות למכביר.
הכבוד הראוי
ל"חדשנים" למיניהם ראוי להזכיר ש"התקווה"תמשיך לשרוד גם להבא. אחרי ככלות הכל היא שרדה בשואה ובתאי הגזים, ולאחר מכן אף קידשו אותה עולי הגרדום, כשם שהיא עצמה קידשה אותם. זה גם בדיוק המקום להזכיר שאחד הלוחמים הבולטים למען חיותה של "התקווה" היה
מנחם בגין, שהביע אין ספור פעמים התנגדות עקרונית לכל שינוי בה.
בשורה התחתונה יש להעניק לנפתלי הרץ אימבר את הכבוד הראוי כמי שהנחיל לעם היהודי את המנונו הנצחי. כדי לממש את העניין, צריך ל לחוקק סוף-סוף את חוק המנון "התקווה", ממש בדומה לחוק הדגל, ולמנוע בכךכל אפשרות להתנכל להמנון הזה בעתיד.