יש להניח כי השמחה שורה אצל קצין צה"ל, מ"פ מצטיין בגבעתי, אך הוא ומשפחתו וסניגוריו מותשים בשל פרשיה שהתפרסמה בזמנה כ"וידוא הריגה" של ילדה פלשתינית, כביכול תמימה, שהלכה לבית הספר השכונתי ונורתה למוות על-ידי קצין צה"ל, בפזיזות, ללא שיקול דעת, בגלל יד קלה על ההדק. ואם כל זה לא מספיק, גם התקרב לילדה וירה בה כדי "לוודא הריגה".
טבעי שכל מי ששמע את הסיפור כפי שהוצג בתקשורת התחלחל והצטמרר מהמחשבה, שסרן, מ"פ בצה"ל, יפגע ביודעין בילדה קטנה ותמימה בדרכה לבית הספר. כמובן שהתקשורת הפלשתינית, באופן טבעי גםכן, ניצלה את האירוע כדי להסית, להשמיץ את צה"ל. הח"כים הערבים בכנסת, בגיבוי אנשי ציבור ואנשי דת, לא החמיצו את ההזדמנות להסתער על צה"ל, חייליו וקציניו.
למרבה הצער והאירוניה, גם התקשורת שלנו, בגיבוי אנשי ציבור, התלהמו ותקפו את צה"ל בחמת זעם. משך כל התקופה הקשה הזאת עבור הקצין וסניגוריו - התקשורת כמעט ולא נתנה ביטוי הולם לגרסתו ולטענותיו - וגם אחרי שהוצגה גרסתו בקלטת מיוחדת בה הוכיח שלא יכול היה לדעת שמדובר בילדה תמימה אלא חשש כמו בעבר, מתוך ניסיון, שמדובר במלכודת מחבלים מתוכננת - גם אז התקשורת לא השתכנעה. הוכח כי בעבר השתמשו במחבלים בילדים קטנים כדי להוציא חיילים מהמוצב ואז לירות לעברם.
יתרה מזאת, הקלטת נדרשה והוכנה על-ידי הקצין וסניגוריו כ"קונטרה" לקלטת שפורסמה בטלוויזיה בתוכנית של אילנה דיין "עובדה" - לפיה אכן הקצין אשם וגם יותר מכך, אפילו הרשה לעצמו לחגוג את האירוע. רק בשלב מאוחר יותר התברר שהקלטת למעשה "מבושלת" - לא אותנטית, אלא יש בה מספר אירועים, שונים זה מזה, שאוחדו יחד בסרט אחד, כדי ליצור רושם מוטעה על הציבור.
ואם כל זה לא די - התברר במהלך המשפט כי החיילים שהיו העדים המרכזיים בתיק שיקרו במצח נחושה, תיאמו גרסאות כדי להדיח את המ"פ, העלילו עליו והלבישו עליו את גרסת "וידוא ההריגה" כי לטענתם דרש משמעת, רצינות וקפדנות מהחיילים הוותיקים שלא היו רגילים ליחס כזה. וגם אחרי הגילויים החדשים האלה, עדיין התקשורת לא נרגעה ולא ניקתה את הקצין ושכחה לגמרי את העיקרון המקודש על "חזקת החפות".
אסור לשכוח שלתקשורת סופק גיבוי "עובדתי" שגוי, תוך הדלפות מכוונות וראיונות מיותרים של נציגי התביעה הצבאית, שהזינו מתוך מגמתיות ואולי בהשפעת הרוח הרעה הציבורית, שנשבה לעבר צה"ל ושליטתו בעזה.
פסק הדין מתח ביקורת קשה על דרך וצורת החקירה הרשלנית, החובבנית, תוך הוצאת מסקנות מרחיקות לכת, ממצבים תיאורטיים, שבויימו והוצגו בחדרי חקירות במקום בשטח עצמו.
הטענה שנשמעה מטעם נציג התביעה, מיד לאחר ההרשעה, כי במצב הנוכחי ובמגבלות של מצ"ח החקירה היתה סבירה - הוא עלבון לאינטליגנציה. כשיש מגבלות ואין כוח אדם חקירתי מיומן למשימה מעין זו, צריך לקבל סיוע מקצועי מהמשטרה, מהפרקליטות ומאנשי מילואים.
אסור לשכוח שלפרשה המסובכת הזו נקלעו גם תא"ל זכאי, מפקד כוחות צה"ל ברצועה דאז, שערך תחקיר מטעמו והציג לפני הרמטכ"ל את מסקנתו לפיהן הקצין פעל כראוי ובהתאם לנוהלי צה"ל והחיילים, ובמיוחד הוותיקים, כנראה "הפילו עליו תיק" - כלשון העם.
הרמטכ"ל בוגי יעלון קיבל תחילה את עמדת תא"ל זכאי אך בשל לחצים סביבתיים ותקשורתיים שינה את עמדתו כלפי הפרשה - שהשפיעה כנראה גם על החלטתו להדיח את תא"ל זכאי מתפקידו ומצה"ל.
עכשיו פסק הדין המזכה מחזיר לצה"ל את כבודו ומזכה אותו מהתנהגות קלוקלת ונפשעת, שגרמה לנו נזק תדמיתי קשה בעולם ובציבור הישראלי והבינלאומי. אין להבין מכאן שכל הפעולות של צה"ל בעזה וביש"ע, משך כל תקופות האינתיפאדה והחזקת השטחים, היו בהתאם לחוק ובהתנהלות מופתית. רחוק מכך. אך בוודאי לא בצורה המפלצתית שהוצגו במקרה הספציפי.
אין מחלוקת על תפקידה החיוני והמרכזי של התקשורת בחברה דמוקרטית מודרנית. אין חולקים גם על הצורך להביא לידיעת הציבור אירועים וחשדות בעלי אינטרס ציבורי, כדי שלא יצניעו, ימרחו, ידחו או ינסו לגמד את האירוע מטעמים שבהזדהות פוליטית, עסקית או לחצים חברתיים, כיתתיים אלה ואחרים.
יחד עם זאת, עיתונות רצינית אחראית אינה ממהרת לפרסם לא בכתובים ולא בתוכניות "תחקיר" או "עובדה" בטלוויזיה, פרשיות שטרם בשלו להגשה לציבור, להבדיל מכאלה שבושלו כדי לקבל כותרות ורייטינג או הטיית דעת הקהל.
ניקח לדוגמה את שתי התוכניות שהוגשו על-ידי אילנה דיין. את התוכנית שעוררה הדים בפרשת הקצין הדרוזי וירי בילדה הקטנה ברצועת עזה, עם האשמה החמורה מאוד של ירי ווידוא הריגה. וכן את הפרשה האחרונה, של האשמות נגד קצין ימ"ר דרום, נצ"מ לוי, על קשריו מעורבותו עם משפחת פשע בדרום, תוך קבלת שוחד.
ובכן, יאמר מיד - אילנה דיין היא ד"ר למשפטים, מרצה בכירה באוניברסיטת תל אביב ואחת המגישות הטובות והאינטליגנטיות ביותר בטלוויזיה. מכאן שאין כל סיכוי שאילנה דיין תעוות, תבשל או תשנה עובדות, כדי לקבל רייטינג, גם אם מדובר באירוע סוער חדשותי ומעניין.
עם זאת, המציאות לפעמים מוכיחה שאין חסינות מפני טעויות, אפילו לשופטים ובתי המשפט, ושניתן להכשיל בכוונה או בתום לב, גם מגיש מנוסה או רשת אחראית - כאשר יש תחרות צמודה, לחץ מפחד ש"האייטם" יברח אל המתחרים, וחישובים מערכתיים דומים בין התחנות.
העובדה שהתוכנית זוכתה בבירור פנימי משמעתי אינה רצינית, שהרי בירור מעין זה חייב להיעשות על-ידי גורם חיצוני ולא אינטרסנטי, דוגמת מועצת העיתונות. התוצאה של הריצה או "המשחק המקדים" בתנאים אלה - הגשת חומר לא בשל, לא בדוק מספיק, לא מוצלב ממספר מקורות מהימנים ואובייקטיביים, בעיקר כדי למנוע כשל מערכות.
בפרשת הקצין הדרוזי בא לידי הביטוי, הכשל המערכתי הזה. הקלטת שהוצגה על-ידי אילנה דיין היתה אותנטית, אבל נמסרה על-ידי גורמים אינטרסנטיים, חד-צדדיים לא אובייקטיביים, ובעיקר שונאי הקצין במגמה ברורה להכשילו ולהדיחו מהתפקיד ומצה"ל - המזימה הזו כמעט הצליחה.
"הקלטת" - מתברר, עוסקת במספר אירועים שונים, ולא קשורים לאירוע הירי בילדה אלא בחלק בלבד, והיתר בהווי ובחיי היומיום של היחידה במוצב.
מי שצילם את הקלטת, או ערך אותה, או בישל אותה, תוך חיבור מספר נושאים יחד, לא טרח כנראה לדווח על כך לתוכנית "עובדה", והם לא הצליחו לפענח זאת בעצמם.
התוצאה מתבקשת - רשת מתחרה נתנה במה לקצין וסניגוריו ואלה הגישו קלטת מטעמם, לפי הגרסה שלהם - כדי לסתור ולהתחרות בתוכנית "עובדה" - ומי יודע מה היה קורה אלמלא הצליחה הסניגוריה לשבור את עד התביעה המרכזי ואחריו מספר חיילים נוספים, שהודו כי שיקרו במצח נחושה כדי לסבך ו"לדפוק" את הקצין השנוא עליהם.
עיתונות חוקרת ומסקרת - כן והרבה. עיתונות חושפת ואובייקטיבית - כן והרבה. עיתונות שופטת יהירה, לא מתחשבת באדם, במוניטין, במשפחתו, ילדיו ועתידו - אפשר לוותר.
פרשת הקצין, כמו פרשיות אחרות שהובאו בהבלטה בעיתונות ובטלוויזיה, פרשת מהנדס מע"צ, קצין ימ"ר במשטרת דרום, מוכיחות שהתקשורת היא נשק חם ומסוכן, ויש לטפל בנושאים בזהירות הראויה.
