קושרים

ציבור הוא כים. ים גם כשפניו רגועים, הוא נע במעמקים. גם אם דומה כי הוא אדווה אחת, הוא סוף ימינה וסוחף שמאלה, וכוח גלים כבושים אינו חדל רגע לפעול בסתר על זרמים נעלמים מעין ועל מערבולות שאינן הולכות לשום מקום אלא לתהום. סערה המשתוללת פתע, אינה פתע אלא מפני שלא השגיחו בה כשהיא צברה זעמה מעט מעט מן המעמקים מטה ומן הרוחות מעלה, ופרנס העומד פתאום מול ציבור שאחזו סופה, הוא פרנס שהיה סומא מראות למועד מה רוחש ומה בוחש ומה נקשר והולך לעיניו והן טחות מראות עד שכאילו יש מאין מתגלה לו כי קשרו עליו קשר, מרדו בו. זוג הפסוקים הפותחים את מעשה המרד המוכן היטב והמתואם בין תובעי הכהונה לבבין הטוענים לכתר המלוכה שנכנס לדברי הימים כ"פרשת קורח", מעיד על עיוורונו המטאפורי של משה. "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי-שֵׁם" (במדבר ט"ז,א'-ב'). הכתוב אומר 'וַיִּקַּח' ואינו אומר מה לקח. פרשנים אומרים כי לקח את עצמו לצד אחד, כי בדרך קצרה השמיט הכתוב את התיבה 'אנשים' שלקח, אבל לא שווא קיצר הכתוב כי משה לא ידע כלל כי קורח לקח, ולא השגיח בכך אלא כשפתע, 'וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה'! "וַיִּקַּח" היה בסתר, נעלם, כלא היה, "וַיָּקֻמוּ" ניתך עליו בהפתעה גמורה. לכאורה פלא הוא. "נְשִׂיאֵי עֵדָה, קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם" אינם ניצבים פתע לימינו של קורח, נצר לשבט לוי שממנו הכהונה, ולימינם של דתן ואבירם, צאצאי ראובן שהודח מן הבכורה, המלוכה. מתחת לפני הים שנחזה כרוגע בעיני משה, היו זרמי עומק שמשכו ודחקו מאתיים וחמישים בכירי העדה, שדרת העם כולו, למרוד בשלטון האחים משה אהרון מרים. היו תככים. משה לא הרגיש. אי-אפשר שרבים מאנשי הצמרת לא ידעו דבר על התארגנות החשאית שהצליחה במיומנותה לשאת ולתת בעורמה עם כל נשיא, עם כל קרוא מועד, עם כל איש שם. משה לא ידע. הם לא סיפרו לו אמת. ייתכן כי ליבם היה כבר עם הקושרים ועל כן שיקרו. שקר הוא תאומו של קשר. ייתכן כי היו חנפים, ועל כן הרגיעו את אדונם כשדומה היה עליהם כי הוא מרגיש באיזה רחש. יתכו כי חששו כי אם יספרו, יעשו בהם משה ואהרון דין שליח שמכים אותו על שליחותו. בין כך ובין כך כבר אמר בעל ספר משלי, "מֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל-דְּבַר-שָׁקֶר כָּל-מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים" (משלי כ"ט, י"ב). פסוק עוקב לפסוק זה במשלי אומר, "רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ..." (שם י"ג), ו'רָשׁ' הוא משה, ו 'וְאִישׁ תְּכָכִים' זה הלוחש על אוחזנו כי הכל כשורה. מתקיים בו במשה הפסוק "שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה" (ירמיהו ט',ה'). הוא מוקף מרמה. עוטפים אותי בסודרי כזב. כל משרתיו רשעים, ועדיין הוא מאמין ביושרם. לא מעלה על הדעת כי תככים שומטים את מנהיגותו מתחת לרגליו. יש אומרים כי 'תְּכָכִים' הוא שם שאין לו צורת יחיד, כמו 'עיוועים' וכמו 'נכאים' וכמו סנוורים' ועוד. (ראה 'אתר השפה העברית'). אבל החולקים רבים על הסבורים כן. הנה כי כן פרסום מימים אלה של 'האקדמיה ללשון עברית' אומר "תְּכָכִים ברבים - וביחיד תֹּךְ. תככים הם מזימות וסכסוכים מתחת לפני השטח (בלעז 'אינטריגות'). יש להניח כי האקדמיה סומכת על הפסוק "מִתּוֹךְ וּמֵחָמָס יִגְאַל נַפְשָׁם וְיֵיקַר דָּמָם בְּעֵינָיו" (תהלים ע"ב,י"ד). מילה מקבילה ל 'תּוֹךְ' היא חָמָס! כיוצא בזה פסוק "אָלָה פִּיהוּ מָלֵא, וּמִרְמוֹת וָתֹךְ תַּחַת לְשׁוֹנוֹ, עָמָל וָאָוֶן" (שם י', ז') ומילה נרדפת ל 'תּוֹךְ' היא 'מִרְמוֹת', קרי תככים. כיוצא בזה הפסוק "הַוּ֥וֹת בְּקִרְבָּ֑הּ וְֽלֹא-יָמִ֥ישׁ מֵ֝רְחֹבָ֗הּ תֹּ֣ךְ וּמִרְמָֽה" (שם,נ"ה,י"ב) שלותר בתרגומו המצויין לתנ"ך מתרגם

Schadentun regieret drinnen; Lügen und Trügen läßt nicht von ihrer Gasse""

וכן התרגומים לאנגלית כגון streets "Threats and lies never leave its

וכגון Et la fraude et la tromperie ne quittent point ses places.

מחשבה רעה

פרשנים, בתוכם בעלי 'מצודות דוד' ו'מצודות ציון' מנסים למצוא קשר בין 'תּוֹךְ' צורת יחיד לתככים, לבין בְּתוֹךְ מִרְמָה, בתוך ממקור המילה 'תָּוֶךְ', באמצע ("וַיְבַתֵּר אֹתָם בתָּוֶךְ" בראשית ט"ו,ט') ומפרשים, "מִתּוֹךְ עניינו מחשבה רעה הטמונה בתוך הלב", אבל רש"י אינו מתפתה ומפרש "מצאתי מתוך לשון תֹּ֣ךְ בעלי מזימות חורשי און כמו איש תככים במשלי". את כל אלה מסכמת האקדמיה ללשון העברית באומרה "ההסבר המקובל הוא כי המילה היא צורת הרבים של תֹּךְ - מילה המוכרת מספר תהלים ומקבילה בו למילים מִרְמָה, עָמָל, אָוֶן וחָמָס". נשוב למשה ולשבתו בתוך מרמה, בלב אומה רוויית תככים שנהיו צפופים יותר עד אשר היו בוטחים דיים כדי להתייצב במלא כוחם מולו ולקרא לו ולאהרון אחיו להניח כתר מלכות וכתר כהונה לרגלי הקושרים. משה שאיננו מעלה עדיין על דעתו כי לא רק קורח ועדתו הקטנה ולא רק דתן ואבירם והקרובים להם בקשרי משפחה קשרו נגדו, מנסה להפריד בין ראשי המרידה. "וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ. וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב-לָכֶם בְּנֵי לֵוִי" (במדבר ט"ז,ה'-ז'). מבחן הקטורת שיזם משה מליבו, ורק אחרי מעשה הסכים ה' עמו, לא הפחיד את קורח. הוא היה משוכנע כי אכן בדין, על-פי כל אמת צדק, על-פי רצון האלוהים עצמו, נקרא לעמוד בראש. הוא ומאתיים האנשים אשר איתו לא הקריבו קטורת כדי להתאבד. הוא היה בטוח בליבו כי מבחן הקטורת שנועד לסלקו - ישוב על ראשם של משה ואהרון ויסלק אותם. לא כן היה. "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת" (שם,ט"ז,ל"ה). אחרי שפנה אל תובעי הכהונה הוא פנה אל טועני המלוכה. הוא זימן אותם לעמוד לפניו לדין. הם סרבו לבא. "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם-הִשְׂתָּרֵר.אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן-לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה"(שם,י"ב-י"ד). הם מאשימים אותו ביציאת מצרים בתואנה שהייתה ממלכה משעבדת, בהולכת העם סחור סחור במדבר בחיפוש אחר ארץ מדומיינת שהוא קרא לה 'אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ' כאשר לאמת הארץ האחת הראויה לתואר הזה הייתה מצרים. כנען - אלדורדו, לא הייתה ולא נבראה. מצרים הייתה אלדורדו. הם היו בוטים. לא אלוהים שלחו. הוא 'הִשְׂתָּרֵר', התמלך. הרשה לעצמו מה שכתוב במשפט המלך, מעין אמנה בין עמי כנען והמרחב המסופוטמי לבין המלך שגם שמואל הרואה המזהיר את ישראל מפני המלכת מלך שאין עליו כמעט כל הגבלה החלה על הדיוטות קורא לפני נציגי העם שדרשו מלך "וַיֹּאמֶר--זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו... וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ....וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת. וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים--יִקָּח וְנָתַן, לַעֲבָדָיו. ... וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם—יִקָּח... וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים. וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם; וְלֹא-יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא" (שמואל א',ח' פסוקים י"א-י"ח). משה נדהם. הוא יודע מה הוא משפט המלך. הוא מבין למה כיוונו כשאמרו "כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם-הִשְׂתָּרֵר", ולא ראו בו שליח שאפילו ניסה לנוס מכל שררה, שנכנע נגד רצונו לעשות את דבר אלוהי הסנה הבוער. "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד", אבל מאין לו כל סיכוי עוד להידבר עם דתן ואבירם ועם כל העדה הוא מביט מעלה "וַיֹּאמֶר אֶל-ה' אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת-אַחַד מֵהֶם" (שם,ט"ז), דברים השאולים מאמנת משפט המלך.

מנחת תודה

דתן ואבירן לא היו במקריב הקטורת. "אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם" איננו יכול להיות 'אַל-תֵּפֶן אֶל-'מַחְתּתם'. מאיזו מנחה ביקש משה שהקדוש ברוך הוא לא יפנה, לא יקבל? אולי למנחת התודה שהיו מקריבים זכו למלוכה...? בעלי המדרש אומרים על מנחה שהיו מקריבים אילו חזרו בתשובה. תשבי יפרש סתומות. משבר הציטוט מתוך משפט המלך נראה עד מה משה זועזע על שמי שעלה אל האלוהים והביא לעמו את החוקים והמשפטים המגבילים כל מלכות עתידה מוקע כמי שנוהג על-פי חוקה בה המלך משולח מכל דין ומשוחרר מכל דיין. הנביא יחזקאל יקום דורות הרבה מאוחר יותר ואל עומת משפט המלך המתיר רצועת השליט הוא אומר "... וְלֹא-יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת-בָּנָיו" (יחזקאל מ"ו, י"ח). דתן ואבירם לא ידעו עדיין כי נביאי ישראל לא יתירו לנשיאי ישראל הפקר על-פי משפט מלכי כנען. דתן ואבירן לא עלו אל מעלה משה אליהם, לנסות לפייסם. "וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל-דָּתָן וַאֲבִירָם". הם ראו בכך הפסה נקלה. "וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם" (שם, כ"ז). לחרף יצאו. לגדף. להתעלות לראווה על מלך מובס. זקן שהטעה את הכלל כי אלוהי ישראל שלחו. מתחזה. ואו אז התעשת משה. "יֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי-ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי-לֹא מִלִּבִּי. אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל-הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי. וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-ה'" (שם כ"ח- ל'). את היתר עשתה האדמה שפערה פיה וגם מהטונים למלוכה נפרע ה'.

אלוהי הרוחות

מיד, למחרת, מציבה כל עדת את משה לפני האמת הנושכת "וַיִּלֹּנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת-עַם ה'" (שם י"ז,ו'). המינוח "עַם ה'" מסגיר את הכל. אם משה סבר בתמימותו כי קורח ודתן ואבירם ומאתיים וחמישים איש אינם אלא שתי כתות מורדים שוליות, עד שהתקומם באמור האלוהים לו ולהאהרון "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע" וזעק הוא ואחיו אהרון "אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף" (שם ט"ז,כ"ז), הנה נבהל להתוודע אל העובדה כי לא 'איש אחד יחטא', אלא העדה כולה הייתה קשורה אל הקושרים בקשר של דלגיטימציה של עם שמשה הוא נביאו. העדה כולה האמינה כי האלוהים בחר בקורח, בחר בדתן ואבירן, ובחר בעם שנהה אחריהם. הם היו עמו של ה', לא נאמני משה. ההלם התודעתי הזה היה קשה מנשא. לא נותר אלא להתייצב "אֶל-פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד" בין מעון השכינה לבין זעם כל עדת ישראל. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם" (שם ט'-י'). והנה בא בעל פירוש 'הכתב והקבלה' הרב יעקב צבי מעקלענבורג (1865 - 1785), בקי גדול גם בחוכמות החול שבזמנו ומפרש כי 'הֵרֹמּוּ' הווה אומר כי משה וארון נצטוו להפריש את יראי השם מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת "מלת מתוך הוא מעניין וְֽלֹא-יָמִ֥ישׁ מֵ֝רְחֹבָ֗הּ תֹּ֣ךְ וּמִרְמָֽה", ומזה איש תככים...וזה תואר כאן לאותן אנשים שאמרו אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת-עַם יְהוָה... גלו דעתם שהיה מן הראוי להתחבר עם קרח במחלוקתו, רק שלא העיזו פניהם לעמוד בפרסום עמו, והיו אם כן חורשי רע בלבבם כאנשי מרמה ותוך, וזה טעםהֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת, הפרישו והבדילו את העדה מכל תוך ומרמה שלא ישאר ביניהם איש תככים"! אילולי עמד משה בין החיים לבין המתים הייתה המגפה מכלה את כל העדה כולה. מי שלא ידע בתחילת המרד מה לקח קורח בפסוק "וַיִּקַּח קֹרַח" ידע עתה בסופו, כי אלמלי עמד משה בין החיים לבין המתים, היה לוקח הכל!