הם התכוונו לשלום, ויצא להם/לנו טרור. הרבה טרור. כל כך הרבה, שהציבור לא ממש התחשב בכוונות הטובות שלהם, וזרק אותם מהשלטון. מאז אחד הסיוטים הפוליטיים של השמאל הוא, שלפני בחירות, הטרור הפלשתיני יפגע בנו, ובכך "ידחוף" רבים מהישראלים להצביע לימין. הסיוט הזה מבוסס על עובדות.
העיתונאי והעורך בן-דרור ימיני בטוח שמנהיגי הטרור מעוניינים בניצחון הימין בבחירות. והסיבה, שימו לב: שלטון ימני מבחינתם, מקל עליהם לחסל את ישראל. אני חוזר: שלטון ימני מבחינתם, מקל עליהם לחסל את ישראל. מכאן המסקנה ברורה: אזרחים המצביעים לימין כתגובה לטרור, אחת משתיים: או שהם מעוניינים בחיסול המדינה, או שהם מטומטמים. אתם הבנתם את זה?
תחת הכותרת "הטרור תמיד מנצח", כותב מר ימיני את השורות הבאות: "פלשתינים מזן מסוים, הזן הערפאתי, דאגו תמיד להכשיל כל מי שהצטייר (אצלנו) כמתון, כבעל נכונות לפשרה. שהרי לדידם (שימו לב:) הדרך הבטוחה ביותר לחיסול ישראל היא מנהיגות שמתנגדת לכל פשרה" (מעריב: 6.12.05).
עוד ציטוט: "...הנה כי כן, לכל הפיגועים הללו יש מכנה משותף אחד. הטרור אכן רוצה להשפיע על תוצאות הבחירות. בדרך כלל, ההשפעה היא לאותו כיוון (ימינה). הטרור משחק לידיו של כל מנהיג שמצטייר בציבור (הישראלי) כבעל קו נוקשה יותר".
ראשית, אני לא מכיר במנהיגות הישראלית פוליטיקאי עם סיכוי להגיע לראשות הממשלה, שעונה להגדרה "מנהיג שמתנגד לכל פשרה". שנית, מטרת המאמר שקופה: לשכנע בוחרים להצביע לשמאל, למרות הטרור. המצביעים לימין, אליבא ד-ימיני, משחקים לידיהם של הטרוריסטים. איך הוא כותב? (ציטוט אחרון): "ורק אנחנו הישראלים, טיפשים שכמונו, תמיד רוקדים לפי המוזיקה של מחוללי הטרור".
הכותב לא אומר לנו כיצד להצביע אם הטרור יתפרק מנשקו, מפני שזה ברור: השקט הוא הוכחה, שיש עם מי לדבר, ו...השמאל צדק, ולכן הפתק שלנו מגיע לו. רגע, אם השקט הוא סיבה להצביע לשמאל, אז ההיגיון אומר שהפיגועים הם סיבה להצביע לימין, לא? אז זהו שלא. לדידו של מר ימיני ודומיו, אין סיבה להצביע לימין, אף פעם. לא חשוב מה יקרה.
שורות אלו עניינן המאבק על דעת הקהל בישראל. בדמוקרטיות נורמליות, הפוליטיקאים מנסים לשכנע את האזרחים בצדקת השקפתם והאידיאולוגיה של מפלגתם. מהבחינה הזו, ישראל איננה דמוקרטיה נורמלית. כאן המאבק הפוליטי על תודעתם של האזרחים, מתנהל בין שני גופים רבי עוצמה. שניהם א-פוליטיים.
מצד אחד, התקשורת המגויסת, היא דוחפת את המצביעים שמאלה, ולעומתם, ארגוני הטרור, הם "דוחפים" את הציבור להצביע לימין. צודק בן-דרור ימיני בקביעתו, שהפיגועים משרתים את הימין, אלא שמסקנתו מניפולטיבית.
הרי לכם סקירה תמציתית על מאבק הענקים הזה, בין "הקמפיינרים" של הימין והשמאל. ובכן, בין השנים 92'-96', במהלך הקדנציה של רבין-פרס, הביאו השניים את בשורת אוסלו. התקשורת לקחה על עצמה את השיווק וההפצה, ובישראל של השנים ההן פרץ ויכוח חריף בין התומכים למתנגדים. הימין צעק, הזהיר, נשכב על הכביש - שום דבר לא עזר. הרייטינג של הסכם אוסלו היה בשמיים. בעוד "אנשי האתמול" מזהירים מ"הפרטנר", עם ישראל נכנס בשערי "המזרח התיכון החדש". כל מי שראה את פרס בימים ההם, חשב שהוא משתמש...
אלא שהקמפיינרים של הימין לא פראיירים. הסיסמאות בנוסח "בדם ואש נפדה את פלשתין", בתוספת אמצעי המחשה אפקטיביים, בהם נראו אוטובוסים עמוסי יהודים עפים באוויר, היטו את הכף. היקיצה מחלום השלום היתה כואבת. במאי 96' הוכח שכוחם של "סוכני הבחירות" מעזה, עולה על כוחה של התקשורת המגויסת. נתניהו, למורת רוחו של שבס, הגיע לשלטון.
כלבי השמירה לא אמרו נואש. העיקרון לפיו מגיע לראש ממשלה חדש מאה ימי חסד, בוטל, ובמקומו נקבע עיקרון חדש: מאה שניות חסד (אם ביבי קורא את השורות האלה, הוא בוודאי ממלמל לעצמו "הלוואי והיו נותנים לי מאה שניות חסד - גם זה לא"!). ניתן לתמצת את הסיקור שנתניהו קיבל מחבריו של בן-דרור ימיני (לא ממנו), כרצח אופי קלאסי.
במקביל, ייעדו מעצבי דעת הקהל את אהוד ברק למלוכה. אז ניתנה לאזרחים הזדמנות פז לראות מה זה פולחן אישיות בנוסח המסורת הבולשביקית. היציאה מהגיהינום, כך נתבשרנו, עוברת דרך הכתרת ברק. תצביעו נכון, והחמור הלבן יביא לכם את המשיח. בינתיים, עד להכרעת הבוחר, הוא לועס גאת ומעשן נרגילה, אי שם במחוזות הדמיון.
וזה הצליח. הלוליין נפל מהחבל, המשיח ניצח. האיש שלנו, שמבקר המדינה סיכם את מסע הבחירות שלו כ"רמיסת החוק ברגל גסה", הצליח לשרוד שנה וחצי, בעיקר משום שבמשטרה שמרו הנחקרים שלו על זכות השתיקה.
ההתחייבות לגייס בחורי ישיבה התנדפה ברוח, העניים נשארו עניים, מובטלי ישראל המשיכו לחפש, הזקנה מהמסדרון מתה בטרם הוכנסה לחדר נורמלי, והשיא - הסטריפטיז המדיני שעשה (ביולי 2000) בקמפ-דייוויד, מול עיניו הפעורות של המוטציה עם הלסת הרוטטת. בקיצור, בחלוף שנה וחצי התברר לאזרחי ישראל, שהאיש שנשא על מגש את כל הפתרונות, הוא בעצם מלצר עם פרקינסון.
ממשלת ברק נפלה, ושוב נכנסים לתקופת בחירות. התקשורת המגויסת עמדה חסרת אונים מול הקמפיינרים של הימין. פיגוע רדף פיגוע, והלוויה רדפה הלוויה. כמו נתניהו לפניו, הפעם היה זה שרון, שזכה מן ההפקר.
הפתעה: מנהיג הימין הוכיח שנכונה הקלישאה לפיה כושי לא יכול להפוך את עורו ונמר לא את חברבורותיו, אבל הוא, שרון, שהיה סברס בידיהם העדינות של השמאל, יכול להפוך לאתרוג.
הפיגוע בנתניה הכניס חרדה במר ימיני ודומיו. פסטיבל טרור בטרם בחירות עלול לשלוח את האתרוג לחוות השיקמים. גרוע מזה, הוא עלול להביא עלינו שוב את המנהיג, שבתקופתו תדירות הפיגועים היתה הנמוכה ביותר.
ולפני שזה קורה, הוא מציע למתלבטים מהימין לא ליפול לבור שחפרו לנו הטרוריסטים. יש לו בשבילנו בור כחול-לבן.
