בתחילת המאה ה- 19, עמד גיל התמותה הממוצע על פחות מחמישים. במאה העשרים, עלתה תוחלת החיים שלנו לקצת פחות משישים שנים, בהמשך המאה - לשבעים, והיום היא זוחלת מעלה מעלה, לכיוון ה- 80. רפואה מתקדמת, סניטציה, שירותים טובים יותר וסביבת חיים מגוננת יותר, מסייעים לקשישים לא רק להאריך ימים, אלא אף לעשות זאת במלוא כוחותיהם וביכולת יצרנית מרשימה.
מה שלא התפתח, הוא תפיסת הזקנה בתודעה החברתית והתרבותית שלו. הזקנים והזקנות נחשבים – גם בעידן בו מעמידים קשישים מפוארים כמו שמעון פרס או אריק שרון מודל מרשים לחיקוי – לבלתי נחוצים כמעט, לא רלוונטיים. העולם שייך לצעירים, ועשרות שנות ניסיון בצירוף מוטיבציה גבוהה, אינם מטבע עובר לסוחר בשוק העבודה.
בעידן שבו מדיניות כלכלית עוינת ואנטי-חברתית הורידה כל-כך הרבה קשישים אל מתחת לקו העוני, יכולה תעסוקה הולמת לסייע לאילו מביניהם שמסוגלים לעבוד. רק שהמעסיקים אינם רואים בהם כוח עבודה, וחמור מכך – תעסוקה חלקית, שתמשוך אותם אל מעל לקו העוני ואל הסיכוי להתקיים בכבוד, תשלול מהם את קצבת השלמת ההכנסה ותחזיר אותם מהר מאוד אל המקום שבאו ממנו – חידלון בעידוד המדינה.
אמנם, המדינה אינה יכולה - אתית ומעשית - להתייחס לקשישים כאל מי ש"צריך לתת להם חכה במקום דגים". לא ניתן להתעלם מכך שגיל הזקנה רגיש יותר למחלות ולבעיות תפקודיות שונות, מה שמחייב מערך סיוע כלכלי מטעם המדינה, ללא תנאים מוקדמים. אלא שהגיל הזה התארך בעשרות השנים האחרונות וכולל בתוכו אוכלוסיה מגוונת – מבני 60+ ועד כאלו המתקרבים ל- 90 ולמאה.
מי שיוצאים היום לגמלאות, יוצאים לעתים בגיל בו עדיין כוחם במותניהם ויש לפניהם עוד 10-20 שנים של יכולת תפקודית – פיזית וקוגניטיבית – שיכולה להתחרות בקלות בזו של בני 30 ו- 40. אלו, נתקלים במציאות עגומה של אפלייה על בסיס גיל, של סטריאוטיפים על זיקנה, של הצעות תעסוקה משפילות בתנאים בעייתיים (אם בכלל) ושל הדרה מעולם העבודה.
המאמר הזה, בא בעצם לקרוא למעסיקים, להעדיף את הקשישים והקשישות, שהם כבר מזמן לא קשישים וקשישות אלא גברים ונשים בעלי ניסיון עשיר, יכולת גבוהה, חריצות גבוהה בהרבה משל זו של צעירים מהם, נאמנות יוצאת דופן לעבודתם ולמעסיקיהם, אין להם ילדים קטנים בבית, הם מאופיינים באחריות אישית גבוהה ומי שאינו מעסיק אותם – יוצא שכרו בהפסדו.
אם יש משהו אופטימי וחיובי עבורו אשמח להמשיך ולהאבק, הרי שהוא קליטתם מחדש של גמלאים בשוק העבודה, במשרות ובתנאים הולמים, על-מנת לקיים את יכולתם להתקיים בכבוד, תרתי משמע.
