בשנה האחרונה נוצר מצב שיש שיכנו אותו אבסורדי, כשבלוח השנה קיימים, נכון להיום, שלושה ימים נפרדים שבהם העם בישראל מציין את זכר השואה ומתייחד עם קורבנותיה. כמו בהרבה דברים, גם כאן מדובר בפער שבין מצב אידאלי ומצב ריאלי.
אין ספק, שרצוי שיהיה בלוח השנה יום אחד בלבד שבו מתיחדים עם קורבנות השואה. הרבנות הראשית לישראל, בראשות הרבנים יצחק הרצוג ובן-ציון חי עוזיאל, החליטה על יום שכזה כשקבעה את יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי וכיום הזיכרון לקודשי השואה.
הבחירה ביום עשרה בטבת נבעה מכך, שמדובר ביום שבו החל חורבנו של הבית הראשון בידי מלך בבל נבוכדנצאר, עם התחלת המצור על ירושלים. ההחלטה על צירוף הדברים היתה אמורה לסגור את מעגל היסורים של עם ישראל, מעגל שהחל בגלות הראשונה ונסגר בדור האחרון בשואה האיומה, מתוך תקווה שסבל וצרות לא יהיו יותר מנת חלקו של העם היהודי מכאן ולהבא.
הכנסת, שלא קיבלה את התאריך הנ"ל כתאריך בלעדי, קבעה את יום כ"ז בניסן כיום הזכרון לשואה ולגבורה. אנשים חושבים בטעות כי מדובר ביום שבו נפל גטו ורשה, אולם בפועל הדבר רחוק מהאמת.
חורבן הגטו קרה הרבה קודם לכן, בערב פסח של אותה שנה. כ"ז בניסן היה היום שבו החמירו הקרבות בגטו לקראת יום הולדתו של הצורר הגרמני ימח שמו וזכרו, שחל ב-20 באפריל.
לקראת אותו תאריך רצו מפקדי המרד לתת "מתנה" לפיהרר הנאצי ולהחריב את הגטו על החיילים הגרמנים. אפשר לערער ולהתווכח על שהכנסת בחרה את התאריך הנ"ל, אולם שברור שקשה מאוד יהיה לשנות אותה, לאחר שהשתרשה ב-58 השנים האחרונות.
כך נוצרו להם במדינת ישראל שני ימי זכרון לקרבנות השואה, כשלפני מספר שבועות הצטרף אליהם יום נוסף, ה-27 בינואר - יום שחרורו של המחנה הנורא מכל: אושוויץ-בירקנאו - שנקבע על-ידי עצרת האומות המאוחדות כיום הזיכרון הבינלאומי לשואת יהודי אירופה.
בשבוע שעבר החליטה ועדת השרים הממלכתית לענייני טקסים וסמלים, כי גם במדינת ישראל יצויין היום הנ"ל, וכך זכרון השואה מצויין בישראל בשלושה ימים נפרדים במהלך השנה.
למרות הריבוי, אין לדעתי בידנו ובכוחנו לשנות את הימים הללו. ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין ז"ל, התייעץ איתי לפני כמה עשרות שנים לגבי האפשרות לבטל את כל ימי הזיכרון לשואה ולאחד את כולם ביום אחד: יום תשעה באב - יום חורבן בית ראשון ושני.
כאז גם היום אינני מתלהב מהרעיון, שכן אינני חושב שהוא מעשי, ובעיקר משום שתאריך ט' באב נופל מדי שנה במהלך חופשת הקיץ הארוכה; תאריך שאיננו רלוונטי בכל הקשור לנושא החינוך והעברת המסר לדורות הבאים.
הרי בעוד כמה שנים, כשיילכו אחרוני הניצולים לעולמם, איזו גננת או מורה ידעו לספר על מה שהתרחש באותן שנים נוראות, אם לא יתבקשו ללמד את הנושא ולהעביר הלאה את מורשת השואה.
אני גם חושב שטוב עשתה ועדת השרים הממלכתית, כשהחליטה לציין גם בישראל את יום הזכרון הבינלאומי לשואה. מדובר בתוספת חשובה וחיונית למורשת השואה שנפגעת קשות בשנים האחרונות בידי מכחישי השואה, כמו נשיא אירן ופרופסורים מהאקדמיה הבינלאומית כדיוויד אירווניג, המכונה משום מה "היסטוריון", שפועלים ללא לאות בכדי להשיג את מטרתם.
במציאות שכזאת מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להתבדל ולעמוד מנגד והיא חייבת לציין גם כן את יום השואה הבינלאומי. אולם עדיין ההרגשה היא שדרושה הפרדה בין שלושת התאריכים, שתעניק לכל אחד מהם צביון מיוחד משלו. לצורך העניין, ראוי היה למצב את יום עשרה בטבת כיום בעל ערך סגולי-יהודי בכל הקשור לזכר השואה. אין מתאים מיום הקדיש הכללי כדי להתיחד עם זכר הקורבנות.
התאריך השני, כ"ז בניסן, המכונה גם "יום השואה", ראוי לכנס בתוכו את הזכרון לכל ביטויי הגבורה והמרד וניסיונות המרי שהיו בשנות השואה בכל רחבי יבשת אירופה, ולא רק בגטו ורשה. ביטויים שכאלה היו גם בסוביבור, בטרבלינקה, ואפילו בקראקוב, במחתרת החסידית, שבציבור כמעט ולא יודעים עליה דבר.
התאריך השלישי, ה-27 בינואר - יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, ראוי להיות מוקדש לחסידי אומות העולם שנחלצו תוך כדי המלחמה להגן על יהודים, למרות שממשלותיהם התמהמהו או אפילו התעלמו מהנושא.
הפרדת שלושת התאריכים, והנושאים שהם באים לציין, ללא ספק תסייע בהגברת הזיכרון והמורשת, ובה בעת גם תמנע את המאסת הנושא על הציבור הרחב.