אין סיבה לשריין לו מקום. הוא לא התמודד. הוא בחר להימנע מהתמודדות. יש לזה מחיר. אי אפשר לא לשלם מחיר על בחירה גם כאשר מסירים את התג שלו. יש מחיר להימנעותו המחושבת של אהוד ברק מהתמודדות על מקומו ברשימת מועמדי מפלגת העבודה לכנסת השבע-עשרה.
הבטחת מקומו ללא בחירה, בוודאי ללא הסכמה גורפת, תשחית גם את החלקה הקטנה (לצורך הרשימה אכנה אותה כאן 'חלקת הטעם הטוב') הלא-נגועה, זו שטרם זוהמה והושחתה.
מותר לחזר אחרי אהוד ברק. מותר לכרכר אחריו. מותר להעלותו על נס, לקשור לו כתרים. יש לאיש המוכשר והמופלא, הייחודי והנדיר הזה, זכויות רבות. יש סיבות מספיקות, כולן מוצדקות, להסיר בפניו את הכובע. אם יורשה לי להיסחף טיפה - אפילו להצדיע לו.
אבל - לא. עד כאן. את המשחק הדמוקרטי, המקובל ומוסכם על כולנו, יש לשחק על-פי הכללים. הפרת הכללים הדמוקרטיים, התעלמות מהם, התכחשות להם, אי-קבלת מרותם מסוכנת מאוד. היא עלולה לסמן את ראשית הקץ.
אהוד ברק עשוי להיות שר מעולה בכל ממשלה עתידית במגוון של משרדים. אם וכאשר יחשוב מי מהממנים שברק הוא מועמד מתאים לכהן בתפקיד מסוים, הוא רשאי, כמובן, להציע לו את התפקיד, אבל אסור תכלית איסור להצניח אותו לרשימה שהוא לא נמנה עם המתמודדים עליה. זה לא תקין. זה לא הגון. זה מושחת וזה משחית. זה לא דמוקרטי.
ברק צריך להבין לא רק את מגבלות הכוח, אלא להכיר בחשיבותן ובהכרחיותן של מגבלות אלה. הודות להן ישראל, נכון לעכשיו, היא עדיין דמוקרטיה - רעועה ושברירית ככל שתהיה.
יש בה, עדיין, אי של אי-שחיתות. אסור להצביע (גם הסכמה בשתיקה, שכמוה כהודאה, כמוה גם כהצבעה) באופן שרירותי, בלתי תלוי בכלום ובלתי מותנה בדבר, עבור אהוד ברק - מוכשר ומעולה ככל שיהיה - ובכך לתת יד להצפת האי הבודד ולהטבעת את הדמוקרטיה בים השחיתות.