נתחיל בסיפור. ברוסיה רבתי, כאשר הק.ג.ב. עדיין היה בשיאו - התהלכה בדיחה כי חוקרי הק.ג.ב. מסוגלים "לשכנע" כל אדם כולל חיות פראיות להודות באשמה. כדי להדגים את ההישג, זימנו כמה צוותים נבחרים, שלחו אותם לג'ונגל לתחרות, מי ישכנע את החיה הפראית והמסוכנת ביותר.
בסוף היום, נתקבצו כל הצוותים, ואחד מהם הודיע שהצליח לצוד ולשכנע נמר-סיבירי להודות באשמת ריגול. כאשר נתבקשו להציגו - הביאו חתול-בר. אמרו להם, זה חתול, לא נמר. תשובת החוקרים: "לא הצלחנו לתפוס נמר - אז תפסנו חתול, "שכנענו" אותו שהוא נמר ואז הוא הודה.
הסיפור הזה מזכיר ומדגים את בלומנטל ופרשת שוחד הבחירות שבה הסתבכה. המשטרה והפרקליטות, בשל לחץ ציבורי ותקשורתי, לרבות סיפורים ודיווחים על הנעשה במרכז הליכוד, על "מאכרים" קבלני קולות, שוחד, שחיתות, ג'ובים וכו', החליטה להתלבש על הנושא ברצינות.
אבל, כמו שקורה בהרבה מקרים מהסוג הזה, הם חיפשו את המטבע מתחת לפנס, והוא אכן נמצא בדמות ח"כ בלומנטל, שעשתה בדיוק כמו ח"כים ושרים אחרים בליכוד ולמען הצדק יש לומר גם במפלגות אחרות.
ח"כ בלומנטל עשתה שתי טעויות: גם פעלה בשלומיאליות וגם ניסתה להתחמק מאחריות כאשר עלו על הפרשה. אין הבדל לדעתי, לא מהותי ולא משפטי, בין אירוח חברי מרכז ליכוד, באירועים משפחתיים או אירועים מתוכננים, באולמות עם אמנים ותזמורת, במסווה של כנסים של פעילים, הרצאות או סמינרים - לבין תשלום עבור לינה במלון אחר כנס פעילים (ח"כ ענבל גבריאלי וח"כים נוספים בליכוד נבחרו בדרך זו לאחר אירוח פעילים באולמות ובמסעדות, תוך שכנוע של 300-350 חברי מרכז כדי להגיע לכנסת).
גם זה וגם זה - טריפה ופיגולים. שוחד בחירות הגיע לתודעה ציבורית ומשפטית בפרשת בחירתו לכנסת של פלאטו שרון. מר פלאטו פעל בזמנו בתחכום כדי לעקוף את החוק, בהעסיקו אלפי אנשים במשכורת ובשכר, כביכול כשכירים שלו, לצורך הריצה לכנסת - כאשר הם ובני משפחותיהם וחבריהם נתבקשו להצביע עבורו. ואכן מר פלאטו שרון כידוע נבחר לכנסת, ועל פעלו ומעשיו יש תיעוד, הן בכנסת והן בתוכניות של יצפאן.
מאז שבית המשפט קבע מה הוא שוחד בחירות ומה הם העקרונות לפיהם יש לנהל מערכת בחירות נקייה - עברו שנים. החוק שונה גם לאחרונה פעם נוספת, לאחר פרשת עמרי שרון והרשעתו, ע"י מספר תיקונים מהותיים, ביניהם הגדלת התרומות האישיות למתמודדים.
פרשת סיטי טאוור החלה לפני שלוש שנים בפריימריז של הליכוד, כאשר המתמודדים נאלצו לעמול קשה, כדי לשכנע את חברי מרכז הליכוד לבחור בהם. הם נאלצו להשתתף באירועים משפחתיים, לרקוד בחתונות, לשיר בבר מצוות ובריתות ולשלוח זרי פרחים בכל הזדמנות.
דוכני הנקניקיות, המזון המהיר, הקלטות והבלונים - כבר הפכו למיתוס ונכנסו להיסטוריה הפוליטית, וכיכבו בבמות הבידור ואצל הסטנדאפיסטים. דמויות מסוג עוזי כהן הפכו ע"י המרכז והתקשורת לסלבריטאים, ולא פלא ש"השתן" עלה להם לראש.
להזכיר, ועדת השר מאיר שיטרית נתבקשה להמליץ על שיטת בחירות אחרת, נקייה, בליכוד. ההמלצה של ועדת שטרית, לבטל את שיטת הבחירות ע"י מרכז הליכוד, ולהעבירם לפריימריז כלליים של כלל מתפקדי הליכוד, כפי שנהגו מפלגות אחרות, דוגמת העבודה. אריק שרון היה האיש שאחרי בחירתו לראש ממשלה - בלם את המהלך הזה והשתיק אותו.
עכשיו בנימין נתניהו חוזר אליו, ומבטיח שינוי התקנון ושיטת הבחירה, וחבל שהדבר נעשה באיחור רב, אך עדיף מלהשאיר את המצב כמו שהיה.
לא פלא שלאור האווירה הזאת, כל הפרשנים החלו להתגעגע לפתע לוועדה המסדרת המיתולוגית של מפא"י ההיסטורית, או לשיטה המצליחה של ש"ס, כאשר הרב עובדיה יוסף, בראשות חכמי ש"ס, מחליטים פה אחד - פיו של המר"ן עובדיה יוסף - מי לכנסת, באיזה מקום, ומי יצא בחוץ.
בלומנטל עשתה את כל הטעויות המשפטיות האפשריות במקרה זה, מתוך טעות בשיקול דעת או תמימות משפטית. אם היתה לוקחת אחריות אישית, לא מטילה אותה על הנהג או העוזרים, ומדגישה שאין הבדל בין אירוח באולם שמחות לבין לינה במלון (בשל הרצון לנאום ולשכנע פעילים וחברי מרכז שהגיעו מכל קצוות הארץ, ולא לחייב אותם לחזור צפונה ודרומה בחצות הליל) לא היתה מגיעה לבית משפט.
לא שהמעשה חוקי או נאה ציבורית או מוסרית, אך בפוליטיקה אלמנטים אלה לא תמיד חיוניים. אילו טענה ח"כ בלומנטל שטעתה בשיקול דעת, יש להניח שלא היתה מסתבכת בפלילים, ובוודאי לא בשיבוש הליכי משפט, או הדחה בחקירה, שהם החלק הפלילי הקשה בהתנהגותה. אם נוסיף לכך את התבצרותה התמוהה בעקרון של "זכות השתיקה", השגויה בנסיבות אלה - נבין כי מהלכיה תמוהים. לכן, מי שעושה שטויות צריך לשלם על כך ואכן ח"כ בלומנטל שילמה על כך בריבית דה ריבית.