שלטון הצחוק

פתח דבר

המונח "שלטון החוק" הוטבע על-ידי בית-המשפט העליון בפסקי-דין רבים והפך עד מהרה למונח החביב והשגור ביותר בפיהם של אנשי הפרקליטות וקציני משטרה בכירים. כמעט בכל פרשה שערורייתית שבה ננקטו הליכים כנגד איש ציבור, פוליטיקאי או איל הון ידוע, זכינו לצפות בפניהם המיוסרות של מקבלי ההחלטות במרקעי הטלוויזיה, כשהם מצדיקים את החלטתם להעמיד לדין או לפתוח בחקירה בעקרון שלטון החוק, תוך שעיניהם מפלבלות בצדקנות כלפי מעלה. איש אינו מטיל ספק בחשיבותו של עקרון שלטון החוק, שהרי אמינותה של מערכת המשפט והאכיפה בעיני האזרחים מבוססת בעיקרה על השוויון, ועל התחושה כי ההחלטה להעמיד אזרח לדין פלילי או לפתוח כנגדו בחקירה פלילית, תבוסס רק על נימוקים מקצועיים, הנקיים מכל שיקול אישי או פוליטי. האם אזרחי מדינת ישראל אכן יכולים לסמוך על עקרון שלטון החוק, ולהאמין כי החלטות המשטרה והפרקליטות אינן מוטות על-ידי שיקולים זרים, כגון שאיפתו (הטבעית) של פרקליט או חוקר משטרה להתפרסם ולהתקדם, עקב הצגתו בתקשורת כלוחם עיקש ואמיץ במיוחד, כנגד איש ציבור מפורסם במיוחד? דומה שאין צורך להכביר מילים כדי להוכיח כי בשנים האחרונות חל כרסום כה ניכר באמון הציבור בשלטון החוק, עד כי הפך בעיני רבים לשלטון הצחוק. הסיבה לכן נעוצה בראש ובראשונה בשרשרת החלטות ופעולות תמוהות ובלתי מבוססות של מערכת האכיפה, אשר מחייבות הרמת גבה ואולי אף בדק בית יסודי. והרי מספר דוגמאות:

א. פרשת פרופ' יעקב נאמן

במהלך כהונתו כשר המשפטים, הועמד פרופ' יעקב נאמן לדין בגין הגשת תצהיר לבית-המשפט ובו מועד שגוי. כל מי שעוסק בעריכת דין, מודע לעובדה הבסיסית שכמעט בכל הליך אזרחי אחד מהצדדים אינו דובר אמת. לא פעם אף נותן בית-המשפט דעתו לכזב של אחד הצדדים, בפרט אם הוא בוטה וחריג. האם צדדים אלה הועמדו כולם לדין פלילי? התשובה לכך היא לאו רבתי. הנימוק השיגרתי בפי הפרקליטות, בתגובה לתלונות הרבות שהיא מקבלת בעניין זה: אם נעמיד לדין כל צד שכיזב בהליך אזרחי, נהא חייבים להעמיד לדין עשרות אלפי מתדיינים. מדוע אם כן נבחר דווקא פרופ' יעקב נאמן, עורך-דין ידוע שכיהן כשר המשפטים, מבין אותם עשרות אלפי אזרחים? מדוע החליטו היועץ המשפטי (לשעבר) ופרקליטת המדינה כי דווקא עניינו הפעוט של פרופ' נאמן (אשר זוכה לחלוטין מכל אשמה), ראוי יותר להליך פלילי מעשרות אלפי מקרים אחרים בוטים וחריגים בהרבה? האם יכולים אנו להאמין כי לולא היה מדובר בשר מכהן, בפרופ' מכובד ועו"ד מוביל ובשיקולים עלומים וזרים של מקבלי ההחלטות (שייתכן שלא רצו כי יכהן כשר משפטים), היה פרופ' יעקב נאמן מועמד לדין?

ב. פרשת אתי אלון

כל מי שעקב אחר הסיקור התקשורתי האדיר בפרשת הבנק למסחר, לא יכול היה להימנע מהתחושה כי חלק נכבד משטף הידיעות שזרם בתקשורת בפרשה זו הינו פרי הדלפה שיטתית ויסודית של המשטרה. ויודגש כי בעניין זה לא יכול להיות כל ספק, שכן חלק נכבד מהידיעות בעניין זה תיאר את תחושות המשטרה, את קו החקירה שבו נקטה ובו תנקוט במהלכיה הבאים, את הטקטיקה שבה היא מתכוונת לנקוט ואפילו את העדויות "הסודיות והחסויות" של המעורבים בפרשה. היועץ המשפטי לממשלה גינה בעבר בתקיפות ובחריפות את הדלפות המשטרה וקבע כי הן אסורות. מדוע, אם כן, לא מורה הפרקליטות למחלקה לחקירות שוטרים לחקור את העניין ולהעמיד את המדליפים לדין? ומדוע החליטה הפרקליטות להורות דווקא על חקירת עורכי "ידיעות אחרונות", אשר פרסמו מכתב שכתבה הגב' אתי אלון מהכלא - ולא את ההדלפות השיטתיות בהיקף אדיר של המשטרה, אשר הפכו לחלק מהליך שגרתי בעבודתה השוטפת? כיצד יכול אזרח להאמין כי כולם שווים בפני החוק, אם מחד, אנשי משטרה מפרים מדי יום ברגל גסה את החוק ואיש אינו נוקט נגדם בכל הליך, ומאידך, ננקטים במהירות יוצאת דופן הליכים כנגד עצירה שפרסמה את גרסתה מעל דפי העיתון?

ג. פרשת מזרחי

ראש אגף החקירות, ניצב משה מזרחי, האיש האמור להיות נקי מכל רבב ולשמש כדוגמא לשלטון החוק (אגב, מונח זה שגור ביותר בפיו), נחקר על-ידי המחלקה לחקירות שוטרים תחת אזהרה, בחשד להאזנות סתר בנסיבות חמורות ביותר. בניגוד למשל לראש הממשלה הקודם, מר ביבי נתניהו, ולאנשי ציבור רבים כדוגמתו, לא הודלפה עובדת חקירתו של ניצב משה מזרחי לאמצעי התקשורת ואזרחי ישראל לא צפו בתמונות המוכרות להם כה היטב מפרשות אחרות: שידור חי וישיר של החשוד נכנס לתחנת המשטרה (לפעמים אזוק בידיו וברגליו) כאשר הקצינים והחוקרים שמסביבו נדחפים למול פני המצלמה ומתארים, בדרך כלל בתיאור מנופח ומוגזם, את מעלליו של החשוד. להיפך: העובדה כי ניצב משה מזרחי נחקר בחשד להאזנות סתר, נשמרה על-ידי כל המעורבים בסוד כמוס ונחשפה לציבור באורח מקרי בעקבות שאילתא של עיתונאי, כשבועיים לאחר מועד החקירה. האם מי מאזרחי ישראל מאמין כי לו היה שר בממשלת ישראל נחשד בביצוע האזנות סתר לראש אגף החקירות, הפרשה היתה נשמרת בסוד כפי שנשמרה בענייננו של ניצב מזרחי? האם יכולים אנו להאמין כי שר שכזה היה ממשיך לכהן בתפקידו ולו יום אחד נוסף, לאחר שנחשד ונחקר בביצוע עבירה כה חמורה? ברי כי יישום שוויוני של עקרון שלטון החוק, מחייב כי דווקא כאשר ראש אגף החקירות נחשד בעבירה כה קשה, ינהגו בו בחומרה יתרה. והנה, לא רק שראש אגף החקירות לא הובל אזוק בידיו וברגליו למעצר תחת סיקור תקשורתי כבד, ולא רק שהוא לא הודח מתפקידו, מעמדו כלל לא נפגע. ראש אגף החקירות ממשיך לכהן בתפקידו כאילו הדבר אינו נוגע לו, אם כי הפסיק לאחרונה מסיבות מובנות להתראיין באמצעי התקשורת, תוך תיאור העבירות החמורות שחשף במטרה להגן על שלטון החוק. אנשי מח"ש שהופקדו על חקירת הפרשה, חלקם קצינים שהיו קשורים לניצב מזרחי, וחלקם האחר מתחכך בו יום יום במסגרת עיסוקם, אולי יחקרו ברצינות את הפרשה, אך סביר יותר להניח כי הם ימוססו וימרחו אותה וכי הפרשה תסתיים לכל היותר בנזיפה או בלא כלום. לו באמת שלטון החוק היה נר לרגליהם של מקבלי ההחלטות בעניינו של ניצב מזרחי, הם היו מורים על חקירתו באמצעות גוף נייטרלי, כגון השב"כ, ומדיחים אותו מיד מתפקידו עד לקבלת ממצאי החקירה.

ד. "השמד את השופט הרטל"

ממש בימים אלה, נודע לנו מאמצעי התקשורת כי הפרקליטות, במהירות המעוררת התפעלות, החליטה להעמיד לדין אזרח שקרא לעבר צופה כדורגל "ערבי מלוכלך". אכן אין חולק כי החלטה זו ראויה ביותר ואין לנו דבר כנגדה, אך האם ניתן להשוות קריאה זו לקריאתו של מפקד היחב"ל, תנ"צ מ. לוין, "להשמיד את השופט הרטל", כיוון שהחלטתו של כבוד השופט לא מצאה חן בעיניו? האם ניתן בכלל להטיל ספק כי קריאתו של תנ"צ משה לוין, המכהן בתפקיד כה רגיש ומורכב, עולה בחומרתה בעשרות מונים על קריאתו של אותו אזרח, שבלהט משחק הכדורגל הפליט דבר שטות? והנה, למרות שהקלטת שבה השמיע תנ"צ מ. לוין את קריאתו היתה בידי הפרקליטות ואנשי המשטרה, לא ננקט כנגדו כל הליך, אלא רק לאחר שהפרשה נחשפה באמצעי התקשורת. גם אז הועמד תנ"צ משה לוין, כמעט בהיחבא, לדין משמעתי ונמצא "נזוף". ומי שפט אותו? חבריו קציני המשטרה, המתחככים עמו יום יום. למרבה האירוניה, וכ"פרס" על התנהגותו, קודם מ. לוין בדרגה ובתפקיד, ומונה לראש היחב"אל! האם המשטרה פרסמה מדי יום פרטים עסיסיים ממהלך חקירתו של תנ"צ משה לוין או ממהלך משפטו, כפי שעשתה בפרשת הניצבים יצחקי ורז שהועמדו לדין בגין עבירות מגוחכות וזוכו לחלוטין? האם הנימוקים להרשעתו של תנ"צ מ. לוין בדין המשמעתי, ובפרט הסיבה לעונש המגוחך שהוטל עליו, פורסמו באמצעי התקשורת? די, מספיק, אל תעשה צחוק.

ה. הדילמה ופתרונה

אין חולק כי מרבית אנשי המשטרה העוסקים בחקירות כמו גם מרבית פרקליטי התביעה, פועלים מתוך מניעים טהורים ותמי לב. יחד עם זאת, ברור כי קצין משטרה או פרקליט, שהשקיעו שעות רבות בתיק מסויים, עלולים לחוש תסכול עמוק אם העמל הרב שהשקיעו לא יביא בסופו של דבר להרשעת החשוד. כל מי ששירת בפרקליטות, יודע גם כי ככל שהחשוד מפורסם יותר וכי ככל שמדובר בשערורייה ציבורית גדולה יותר, כך תגדל חשיפתו באמצעי התקשורת והסיכויים לקידומו. לפיכך קיים מאבק מתמיד בין הפרקליטים, הדורשים לקבל לטיפולם את התיק הסנסציוני ביותר. במקרים בהם המשטרה ממליצה להעמיד לדין את החשוד וקיים לחץ ציבורי להעמיד את החשוד לדין, הפרקליט מרגיש מחוייב, אף שלא במודע, "להצליח" במלאכתו. ברור כי הצלחה אמיתית לעניין זה אינה הרשעה, אלא חקר האמת וזיכוי או אי העמדה לדין כאשר הראיות אינן דיות או מוכיחות כי אין אשם בפעולות החשוד. קצין משטרה ישר, אשר השיקולים האישיים אינם משפיעים עליו, חייב, אם הוא מגלה כי אין בסיס לחשדות, להביע באופו בלתי נחרץ את עמדתו, אף אם אינה מקובלת על מפקדיו. בדומה לכך, פרקליט ישר, המגלה כי כתב האישום חסר בסיס, חייב להודיע מיד לממונים עליו כי יש לזכות את הנאשם. האם אנו מאמינים כי פרקליטים ואנשי משטרה אלו אכן יעזו תמיד לפעול על-פי מצפונם, אף אם הדבר יפגע בקידומם? האם לא מכרסם בנו חשש כי העובדה שעו"ד פנינה גיא, פרקליטה מנוסה, לוחמת, אמיצה וישרה, אשר עשתה כל אשר לאל ידה כדי להרשיע את נמרודי וסירבה להמשיך בניהול המשפט כנגדו לאחר שעדותם של חמשת עדי המדינה קרסה ברעש אדיר בגלל חוסר אמינות ומשנוכחה לדעת כי התיק תפור "בתפרים גסים" - פגעה בקידומה? מהו איפוא הפתרון הרצוי שימנע את הדילמה הקשה שבה נתון פרקליט או איש משטרה במהלך חקירה או קבלת החלטה האם להגיש כתב אישום או להמשיך בניהולו? דומה כי בעניין זה מדינת ישראל אינה צריכה להיות מקורית במיוחד ו"להמציא את הגלגל". הפתרון לדילמה זו מצוי בשיטות משפט מערביות רבות, אשר יצרו חיץ ברור בין הגוף שמנהל את המשפט הפלילי מטעם המדינה, לבין הגוף שמקבל את ההחלטה להעמיד לדין פלילי. למצער, יש להעביר את הסמכות להעמיד לדין אנשי ציבור, פוליטיקאים וכיו"ב לגוף נייטרלי חסר פניות, אשר יבחן את הראיות בתיק באופן מקצועי ללא כל נטיות לב וללא כל אינטרס זר. דוגמא בולטת להפרדה, ניתן לראות בחבר המושבעים הגדול בארה"ב, שם נבחרים אזרחים כמושבעים בהליך שקוף ומוקפד ומחליטים האם להעמיד את החשוד לדין. בישראל ניתן אף ליישם רעיון מקורי וחסכוני יותר, כגון מינוי ועדת שופטים בכירים בדימוס, המנוסים בהליכים פליליים, אשר תבחן את הראיות בתיק ורק היא תהא מוסמכת להחליט האם להעמיד לדין אנשי ציבור ופוליטיקאים. כל עוד הפרקליטות, המעורבת לעיתים תכופות בחקירות שעורכת המשטרה, תמשיך להגיש כתבי אישום על-פי שיקול דעתה, לא תיפתר הדילמה שהצגנו לעיל. עקרון שלטון החוק יכורסם עוד ועוד, אמון הציבור במערכת האכיפה והמשפט יפחת וחוסר השוויון ימשיך לפגוע דווקא באנשי ציבור ופוליטיקאים. עו"ד יוסי כהן

__________________ כותב מאמר זה הינו עורך-דינו של עופר נמרודי, ולפיכך לא התייחס להחלטות הפרקליטות והמשטרה בפרשת נמרודי