פסק הדין, עפ"י 5121/98 עו"ד רפאל יששכרוב נגד התובע הצבאי הראשי מיום 4.5.06, יכנס להיסטוריה המשפטית הישראלית בזכות עו"ד אלי זוהר ורועי בלכר, שהצליחו לשכנע הרכב מיוחד של בית המשפט העליון (בהרכב של 9 שופטים לקבוע בהחלטת רוב של 8 שופטים) - כי אי מתן הודעה לנחקר/נאשם, שזכותו לשמור על "זכות השתיקה" ולהיוועץ עם עורך דין לפני מתן הודעה או הודאה או עדות סתם - פסולה ואי קבילה בבית המשפט.
פסק הדין, מהווה מהפכה של ממש, בכל הנוגע לזכויות היסוד התחיקתיות של האזרח, בעיקר בתחום הפלילי, אבל עם השלכות לכלל הזכויות האזרחיות כלפי שלטון החוק והמערכת של הרשות המבצעת. בית המשפט העליון קבע בבירור, בנחרצות ובצורה חדה, כי ראיות שהושגו בצורה בלתי חוקית ושלא כדין, יפסלו ולא יהיו חלק מהתשתית הראייתית של התביעה. ברוב המקרים, פסילת הודאה או ראיות פיזיות כגון, סמים, נשק אקדח הרצח, מסמכים מרשיעים שהושגו באמצעים ובדרכים פסולות - יביאו לזיכוי.
כדי למנוע אי הבנה, גם עד להחלטה הנדונה בתי משפט נהגו לפסול הודאות שהוצאו מהנחקרים בצורה לא חוקית ושלא כדין, והדוגמאות הבולטות הן המשפט החוזר והזיכוי של "כנופיית מע"צ" - עמוס ברנס ועוד, אבל השוני הוא בכך שההחלטה של העליון מעלה את הזכות והעיקרון לדרגה של זכות קונסטיטוציונית לאמור: כסעיף בחלק הכללי של "חוקה לישראל" לכשיחקק או סעיף "בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו" - בנוסח: "אדם לא יורשע בעבירה פלילית על סמך הודאה או ראייה שהושגה בדרך בלתי חוקית ושלא כדין, לרבות ראיות שהן תוצאה של "פרי העץ המורעל".
יודגש, ההחלטה אומנם בעלת משקל עקרוני בפסיקה הישראלית, אבל עקרונות אלה הן אבני יסוד, בפסיקה האמריקנית שהחלה בפסק הדין המנחה - הידוע בשמו "עקרון מירנדה", ובפסילה של ראיות שהושגו שלא כדין. לדוגמא: שוטרים שפורצים לדירה, בלי צו חיפוש, שוטרים שעוצרים חשוד במחסום עם מכונית, ללא צו מעצר או צו חיפוש במכונית ומוצאים בתוכה סמים או נשק ששימש לביצוע פשע, כמו רצח. הראיות האלה יפסלו בשל השגתן בדרך לא חוקית.
כיום כל שוטר בארה"ב יודע מה זה פסק דין "מירנדה" שהוא מגדלור בנושא של זכויות האזרח ובמיוחד זכויותיו של אזרח חשוד/נחקר/נאשם. זה ייקח זמן רב עד אשר בישראל הנושא יחלחל לכל המערכות ובמיוחד לאנשי המשטרה וגופי החקירה הנוספים של מערכות החוק.
לפני כשנה, פרסם נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה דאז, מיכה לינדנשטרואס (כיום מבקר המדינה), את ספרו על "חזקת החפות". בספר מנתח השופט את ההבדל בין ארה"ב וישראל בכל הנוגע להתייחסות של מערכות החוק, משטרה, פרקליטות ובתי המשפט - לנושא של זכויות האזרח, כמו "חזקת החפות" - והגיע למסקנה כי בישראל הנושא לא חלחל מספיק לעומק ולא נטמע במערכות כנדרש וכמצופה.
פסק הדין של העליון שינה היום את המצב והשווה אותו למצב בארה"ב. זה אומנם ייקח זמן עד שהנושא ייטמע במערכות החוק, אבל אנחנו בדרך הנכונה.
נקודה נוספת מעניינת בפסק הדין, שאסור להתעלם ממנה. השופטים דורית ביניש, המיועדת בקרוב להיות הנשיאה הבאה של בית המשפט העליון, ולהחליף את הנשיא הכריזמטי והגדול פרופ' ברק, היא שכתבה את פסק הדין המנחה של הרוב, שקבע הלכה תחיקתית חדשה. ללא ספק, לאור ההתנגדות שעוררה קבוצת אנשי ציבור, פוליטיקאים ואנשי אקדמיה מקהיליית המשפטנים, פסק הדין הזה יוסיף לה ניקוד חשוב חיובי אצל שומרי החומות של שלטון החוק.
ואם להוסיף לכך שביום פרסום פסק הדין, גם מונתה לראשונה בישראל אשה כיו"ר הכנסת, ח"כ דליה איציק, נעשתה כאן היסטוריה או מהפכה ע"י שתי נשים חזקות ודעתניות - כן ירבו.
לאחר ההתלהבות הרבה מההחלטה העקרונית, חשוב להדגיש ולהצביע על ההשלכות שיהיו להחלטה, ולא כולן יהיו חיוביות ולא כולן יהיו לטובת החברה ושמירה על סדרי חיים תקינים וביטחון התושבים.
עד שהשוטרים והפרקליטות ילמדו את הנושא ויטמיעו אותו במערכת, מבחינה עקרונית פרוצדוראלית משפטית, לצערי עלי להזהיר שעבריינים רבים, בהם גם "כבדים" יזכו מן ההפקר, ישוחררו או יזוכו, או תיקיהם יסגרו בפרקליטות. ובאשר לתיקים שנגמרו, אם יש ראיות ועובדות חדשות - הפתרון משפט חוזר או בקשת חנינה מהנשיא.
זה מחיר כבד שהדמוקרטיה ושלטון החוק חייבים לשלם כדי לשמור על המסגרת של עקרונותיה וזכויות יסוד של אזרחיה. והיה אם ישאלו, ובטח ישאלו בצדק, על מי אתם מגנים על הפושעים או על החברה - התשובה היא על העיקרון, על המערכת, על האזרח הקטן, החלש, הנאיבי שאין לו ניסיון עם החוק והמשטרה. על אלה שומר העיקרון, שנקבע כבר בדורות עברו - מוטב שעשרה פושעים יצאו זכאים מאשר זכאי אחד יורשע.
אז נכון שהמשל יפה, אבל במציאות שחרור עבריינים וזיכוים מרגיז ומתסכל, לכן על המשטרה והפרקליטות לעבוד קשה יותר, יסודי ומעשי יותר, לא לחפש את המטבע מתחת לפנס, להשקיע ולספק תשתית ראייתית חזקה, אבל בעיקר על-פי דין וברוח פסק הדין. כלומר: להבין ולהפנים כי זכויות היסוד על-פי רוח "חוק יסוד כבוד אדם וחירותו" הן מעתה זכויות קונסטיטוציוניות.
