המשפחות הציוניות

פעם, זה היה נפוץ יותר: שרביט ההנהגה הציונית וחיידק המעורבות האידיאולוגית-חברתית עברו מאב ואם לבניהם ובנותיהם, באופן טבעי. היום, הילדים הולכים ללמוד מחשבים ומקימים חברת סטארט אפ. ציונות אחרת. חשבתי ככה, עד שהגעתי אל רשימות צירי וחברי ועידת תנועת העבודה הציונית העולמית, ומצאתי שם שהמשפחה הציונית חיה וקיימת. שש כאלו, אם לדייק: משפחות חדד, בילקר, רובין, ארמוזה, ביתן ודקל. הלכתי לבדוק מה מניע אותן, את המשפחות הציוניות. הימים הם ימי בחירות בתנועת העבודה הציונית העולמית. הוועידה, שמתקיימת בסוה"ש בירושלים, דורשת מהן הרבה עבודה וחלקן מצויות בקמפיין בחירות לתפקידים שונים בתנועה. בראש משפחת חדד עומד אריק חדד, יו"ר תנועת העבודה הציונית העולמית ומתמודד לתפקיד יו"ר הקק"ל. במשפחת ביתן - בריז'יט, מזכ"ל תנועת העבודה הציונית העולמית ומי שאחראית לארגון המורכב של הועידה. זמן עמוס, הזמן הזה, אולם כולם - גם אלו שלא ממש מצאו את הזמן לדבר איתי באריכות, הגיבו בנעימות ומקרינים התלהבות, להט, דבקות עצומה וידע מפה ועד הודעה חדשה על התנועה וענייניה. ניסיתי להבין מה זה החיידק הזה, שעובר מאב ואם לבנים ולבנות. שלושה מתוך השישה ניסו להסביר לי; "הגן הבילקרי"

דני (אבא) וקרן (בת) בילקר ראשית היה בני בילקר ז"ל, מהגמלאים הותיקים של מפלגת העבודה. "הגן הבילקרי" עבר ממנו לבנו, דני בילקר, שמחוץ לעבודתו ולמשפחתו, משקיע כל השנים זמן ונשמה ועבודה בענייני ציונות והגשמה. דני מכחיש שהיתה שם "דחיפה יזומה מהבית". הוא מפנה מרחב רב לרצון העצמאי של בנותיו - קרן ולימור. הן רוצות לעשות את מה שהן עושות. קרן נמצאת כמדריכת נוער מטעם המחנות העולים בקיבוץ נערן שבבקעת הירדן, לימור חברה בקיבוץ העירוני בבאר שבע. מה פתאום "מהבית"? הכל מקן הנוער העובד והלומד בגבעתיים. מבין שתיהן, קרן צירה בוועידה. בכל זאת, הקשיתי עליו מעט: איך היא הגיעה לזה? לנוער העובד והלומד, לנערן, לתנועת העבודה? דני התרצה והסכים שקיים קשר לכך שתחום אחדות העם היהודי בארץ ובתפוצות תמיד עניין אותו, עוד מבית אבא ואמא. אבא (בני ז"ל) היה פעיל בתנועת העבודה ואמא מנהלת ביה"ס המיתולוגי תל נורדאו בת"א. אי אפשר היה שלא לחוש את הימצאותו של החיידק הציוני באווירת הבית ואת תמיכתו של דני בפעילותן התנועתית של בנותיו. זה היה שם יומיום ללא הפסקה, עבר בגנים, והן ספגו. "מגוייסים מלידה לטובת הפעילות הציונית"

אסתר (אמא), בריז'יט (בת), פטריק (בן) שני דברים בולטים במשפחת ביתן: חזון ופרואקטיביות עצומה - הם תמיד רואים רחוק ועושים הרבה להגשמת החזון, ומגלים מסירות מקצועית רבה בכל תחום שהם עוסקים בו. משפחת ביתן עלתה לארץ בשנת 1977. הילדים, היו באותה עת בני 17 ו- 12. האם, אסתר, היתה פעילה מרכזית בתנועת העבודה הציונית עוד בליון, בצרפת ונקלטה מייד בארץ במוקדי עשייה כמנהלת ביה"ס למבוגרים, מנהלת מועצת הפועלים בירושלים ופעילה מרכזית למען נשים ועולים בתנועת העבודה. גם היום, כגמלאית, היא עומדת בראש תא החברות במפלגת העבודה. בריזיט, רואת חשבון במקצועה, היא מזכ"ל תנועת העבודה הציונית מזה 4 שנים ומתמודדת היום לקדנציה שניה בתפקיד. היא קבלה את התפקיד בזמנים קשים כלכלית, והקדישה את מלוא כישוריה ודבקותה באיזון הכלכלי של התנועה והשבת צעירים לפעילות. בועידה הנוכחית, מגיעים - בזכות עבודתה - הרבה יותר צעירים. גם כאן אומרים הילדים, שנשמו את החזון הציוני ואת הראייה הברורה של הדרך, באוויר ביתם. אומרת בריז'יט: "כל חיי הוטמע בי שאני לומדת, רוכשת השכלה וצומחת אישית ומקצועית רחוק וגבוה, אבל גם מגייסת את כל זה לטובת העם היהודי. זה לא משהו שמתווכחים איתו, זה חלק מהמהות היהודית ציונית שלנו, מהבית" . "כל הזמן לספר להם"

אריק (אבא), הילה (בת) ויוני (אחיין) אריק חדד בא מרקע שונה מזה של בני בילקר. הוא גדל בצרפת ועלה לארץ, עם אשתו, כבחור צעיר. אבל רב הדומה על השונה: גם אצלו בבית, נשמו ציונות באוויר. עוד בצרפת, כילד, היה מעורב בהווייה היהודית ציונית, הקים בית כנסת כבר בגיל 11 והשתתף בהפגנות למען ישראל במלחמת ששת הימים. הוא הקדיש חלקים נכבדים מחייו הבוגרים לציונות, עלייה והגשמה. היה מעורב בעליית יהודי תימן, בקליטת כ- 1000 יהודים מאתיופיה ביישובו קריית עקרון (שם היה ראש המועצה במשך 3 קדנציות), לקח חלק בחטיפת ילד יהודי מסביבה לא יהודית עוינת בשבדיה, השתתף במאמץ להשיב אולם ספורט בקראקוב ושימושו המקורי: בית כנסת יהודי, ועוד. אריך ומשפחתו מאמינים בדוגמא אישית. מלבד שלושת ילדיו, גדלים בביתו גם אחיינו יוני - ציר בועידה, וילד בן העדה האתיופית. ילדיו שירתו בצבא ורכשו להם מקצועות אזרחיים, אולם אינם מוותרים על מעורבותם והשתתפותם בפעילות המעצבת את הווי וגורל יהדות העולם. האחרים רובין, ארמוזה, ביתן ודקל, אינם שונים בהרבה מהמשפחות חדד ובילקר. מה שמשותף לכולם היא הנראות הגבוהה של העשייה הציבורית, המעורבות בקהילה, הדוגמא האישית והערכים שסופגים בבית. הנה מה שאמר לנו על זה אריק חדד: "הפעילות הציונית שלנו היא חלק בלתי נפרד מההווי היומיומי בבית. אנחנו כל הזמן מביאים את הפעילות הביתה, לפעמים אירועים עם הרבה מתח והרפתקאות. אצל יוני והילה הצורך לעסוק בפעילות ציבורית ובציונות והגשמה, חזק כמו הצורך לבלות בשישי בערב. הם מחוברים עם גורמים יהודיים בעולם גם דרך האינטרנט. הם ראו את העולים אצלינו בבית, הם אוהבים עלייה ועולים". לסיכום שאלתי אותם איך הם רואים את העתיד? מי שענתה לי על כך בבהירות היא בריז'יט ביתן, מהכרותה העמוקה בשנים האחרונות עם מרקם הפעילות הציונית בתפוצות: "לא סתם השקענו מאמץ עצום בבניה מחודשת של התשתית הארגונית והכלכלית של תנועת העבודה הציונית. אני רואה כעת את הבסיס עליו ניתן לבנות תנועה שוקקת של צעירים ומבוגרים השואפים לעלות לישראל ולעסוק בהגשמה. החזון שלי שלי הוא אחדות רעיונית וקשרים הדדיים עמוקים בין הקהילות לבין עצמן ובין הקהילות לישראל, לתנועת העבודה, לקיבוצים, להתיישבות. לתחושתי, על בסיס מה שעמלנו ובנינו בארבע השנים האחרונות - אנחנו כבר שם". כנראה שאין דרך אחרת להעביר אידיאולוגיה בגנים, אלא על-ידי חשיפה של הילדים להווי היומיומי של פעילות הוריהם. אם יש משהו שמשותף בעיני לכל ששת המשפחות הללו, הרי שאלו שני דברים: 1. העשייה גדולה מאוד, אינטנסיבית מאוד ולאורך דורות ושנים. 2. העשייה הזו קורית בתוך הבית, ליד הילדים, עם הילדים. בעידן משברי כל כך בנושאי חינוך לערכים וסמכות הורית, היה לי לתענוג לצפות במשפחות הללו, לשוחח עימן ואולי אפילו - ברמה שטחית וראשונית, כאם לילדים, כבת לאם פעילה בתנועת העבודה וכפעילה חברתית בעצמי - לנסות לפצח את הסוד.