מבנה באשר הוא, צריך להיות מתוכנן לשימושם של בני אדם, ועליו להיות מותאם התאמה מרבית לייעודו זה. ההתאמה הנדרשת בחוק מוצאת את ביטויה בשפע של תקנות, תקנים, חוקי עזר, בהם יש התייחסות לפרטי פרטים כולל מפרטי ביצוע, הוראות תכנון, מידות, דרישות ברמות של מפרטים ותוכניות. די לעיין מתוך כלל חקיקת המשנה - בהל"ת או בכמה מן התקנים כדי להיווכח בכך.
המשתמשים הם אוכלוסיית בני האדם והם משתנים באורח חייהם בהתאם להתפתחות הטכנולוגיה, המדע, הנורמות החברתיות, הרפואה, תוחלת החיים ועוד, ועל המבנים להשתנות בהתאם.
דומה כי המחוקק לא נתן דעתו על כיוון זה, ויתירה מכך, הוא פועל לפי שיקולים זרים ויוצר מבנים המתרחקים אט אט מלהיות מותאמים למשתמשים. במקום שהמבנים החדשים, המתוכננים על-פי הוראות חוק עדכניות, יהיו מתאימים יותר לשינויים, הם מתרחקים מההתאמה הנדרשת. במה דברים אמורים?
תפישת עולם
מבנה, כל מבנה, צריך להיות בר שימוש עבור אוכלוסיה מגוונת ולא רק ליזם, לקבלן או לקונה. יכול אדם, לעצמו, להסתפק במועט ולהסכים לגור בבית חסר אוורור מתוך בחירה. שמא יש לו אפילו זכות, לכאורה, לבנות את חדרו ללא אוורור, בתוקף עיקרון חופש התכנון שיכול להיתפש כעיקרון טבעי ובסיסי?
זה נראה כך רק ממבט ראשון. לאחר מחשבה מעמיקה, המסקנה היא כי אין לבונה את ביתו שום חופש בתכנון, ואין לו שום זכות לבנות את חדר השינה שלו ללא אוורור חוקי. הבונה מוגבל במערכת חוקים ותקנות החלים על הבנייה. יתכבד ויכלול בחדרו חלון אל אוויר חוץ, ששטחו יהיה לכל הפחות 8% משטח רצפת החדר, ואם לא יעשה כן - הרי הוא בחזקת עבריין [פלילי]. במצב בו הוועדה המקומית עושה את עבודתה במקצועיות הראויה, אותו בעל חדר ללא אוורור - לא רק שלא יזכה בהיתר הבנייה, אלא שאם יבנה, עלול להיות מואשם בעבירה פלילית. החופש של האזרח מצטמצם ברשות שיש לו לסגור את החלון - אבל לא לבנות חדר ללא אוורור.
הטעם לכך ברור - האזרח הבונה את ביתו, עלול גם למכור אותו ביום מן הימים, והבנייה צריכה להתאים לכל קונה סביר. זאת ועוד: עם האזרח יגורו גם בני משפחתו, ויבקרו בביתו מן הסתם אורחים, רוכלים, שכנים, פוקדים ואחרים, והדירה צריכה להיות תואמת בכל דבר ועניין לכלל המשתמשים בה, לרבות משתמשים מזדמנים.
תפקיד המדינה הוא לאלץ את האזרח לגור בתנאי מגורים מינימליים הנקבעים על-פי קריטריונים אובייקטיביים, וזהו אינטרס של המדינה הדואגת לרמת מגורים נאותה לכלל אזרחיה, כשם שהיא דואגת לתברואתם, השכלתם, ביטחונם, ויתר זכויותיהם.
צרכי המשתמש
המשתמש בבניינים הוא מגוון באורחות חייו ובצרכיו, ורחוק ממודל של ספורטאי או חייל קרבי; המודל של המשתמש אשר צריך להילקח בחשבון בכל שלבי החקיקה, התקנת תקנים ותקנות ותכנון המבנים, הוא מודל מגוון הכולל בתוכו: פעוט בצעדיו הראשונים, אישה בהריון, קשיש, נכה, וגם ספורטאי. צרכי המשתמש מכתיבים התחשבות מרבית בכולם, ואף על-פי שהנושא הוא ערכי, ההתייחסות אליו בתחום ההנדסה צריכה להיות כמותית.
כך, לא נדרש ליישם בכל דירה בבניין רב קומות את כללי התכנון עבור נכים, הכוללים דרכי גישה מיוחדים, רוחב פתחים מיוחד, אמצעים ואביזרי עזר כידיות אחיזה ועוד, כיוון מסוים לפתיחת הדלתות, הימנעות ממדרגות בודדות ואפילו מספים בולטים, ועוד כהנה וכהנה.
ומתוך אותו עיקרון כמותי של תכנון מתחשב, עם עלייה מתמדת בתוחלת החיים, ועם התפתחות מדעי הרפואה, רבים מן המשתמשים - כיום יותר מבעבר - הם קשישים, אשר למענם ועבורם צריך לתכנן את המבנים.
להבהיר: אוכלוסיית הקשישים אינה כבר גורם שולי מבחינה כמותית, ויותר מזה - אוכלוסיית המבוגרים היא בעלת חשיבות הולכת וגדלה מבחינת תרומתה לחברה והשפעתה על החברה. בתי המלון היו הראשונים שהבחינו בשינוי זה הפוקד את החברה המערבית בשנים האחרונות והדבר בא לידי ביטוי במגוון תוכניות נופש המותאמות במיוחד לציבור המבוגר. גם בחברות לתיירות חוץ הנטייה מורגשת. כך גם במצרכים ובשירותים אחרים, והגיעה העת כי הנטייה הזו תשפיע גם על התכנון.
לא רק שעלתה תוחלת החיים, אלא גם יש כבר הכרה בעובדה שבידי האוכלוסיה המבוגרת מתרכזים משאבים כלכליים וכוח השפעה על מעגלי החיים, החל בתרבות, פוליטיקה, עסקים ועוד.
פרטי תכנון והנחיות
במישור העקרוני, ראוי כי מגוון התקנות המיוחדות לתכנון עבור נכים יצומצם באופן שחלקו העיקרי יועבר לתקנות החלות על כל אתר ובכל מבנה, פרטי כציבורי.
עוד נחוץ במישור העקרוני, כי תהיה רגישות מוגברת לכל תקן ולכל תקנת בנייה שעניינהם בבטיחות, בנוחות, בנגישות, בתברואה, בתאורה ואוורור ובכל נושא הנועד להיטיב עם בני אדם ולהקל עליהם.
במישור הפרטני, צריך לערוך רוויזיה בחקיקת המשנה בתחום התכנון והבנייה, תוך בחינה מחדש של עשרות ואולי מאות של פרטי תקנים ותקנות אשר נועדו להגביר את הנוחות והבטיחות, ומשום מה שונו לרעה [חלקם לאחר שהיו בתוקף במשך עשרות שנים] או בוטלו.
במסגרת זו לא יובאו כל הדרישות לפרטיהן, אך כדי להמחיש את הדברים, להלן התייחסות ספציפית חלקית:
1.
מדרגה בודדה
לפי סעיף 3.39 לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות תש"ל - 1970), התוספת השנייה, (שיכונו להלן: "התקנות"), כפי שהיה סעיף זה בתוקף משנת תש"ל ועד שנת תשנ"ח [במשך 28 שנים], חל איסור על ביצוע מדרגה בודדה או אף צמד מדרגות, והטעם לכך הוא הרגלי הליכה של בני אדם מאז ומתמיד. ראה בעניין זה את דברי הרמב"ם בפירושו למשנה, נזיקין, בבא קמא, פרק שלישי: "כלל הוא אצלנו, אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים".
וראה הרחבת-מה בעניין זה בספרי "דבר תורה ע"פ הרמב"ם", עמ' 66-67. בנוסף, תיאר נכון השופט י' מרגלית את מפגע המדרגה בפסק דין אלברט, כלהלן:
"אדם ההולך במשטח מישורי, קשה לו להבחין במדרגה בודדת, ועלול לכן להיכשל בה".
ההיתר שנעשה בתיקון לתקנות משנת תשנ"ח,[שהוא קלקול], לכלול מדרגה בודדה בתוך דירה, יוצר היתר למכשול מובהק. יעידו על מכשול זה שלטי אזהרה על כל צעד ושעל שבו מצויה המדרגה הבודדה, בפתח חנות, בפרוזדור, בתוך מבנה ומחוצה לו. בנוסף להיותה של המדרגה הבודדה מכשול בטיחותי, היא גם יוצרת אי נוחות למי שמודע לקיומה ולא אמור להיכשל בה. כך יש אי נוחות להעביר עגלת - תינוק, או עגלת-תה, כיסא גלגלים או כל אביזר דומה, מסלון למרפסת כאשר בתווך [בדרך כלל במישור הדלת] מותקנת המדרגה/ההגבהה בסף הדלת [מדרגה המותקנת בתואנה של שיפור האיטום, ובהסתמך על פרשנות לא נכונה של תקנים ישראלים שאינם ברורים דיים].
דרוש לחזור למקור התקנה 3.39, כפי שהיתה תקנה זו בעבר ואסרה קיום מדרגה בודדה וצמד מדרגות, ואם לא די בכך - יהא דרוש גם להבהיר הבהר היטב את התקנים 1629 ו- 1752, כך שלא יובן מהם כי מותרת המדרגה הבודדה בכל צורה שהיא. מדובר בחלל לשימוש בני אדם, בתנאי מגורים ולא מסלול מעבר מכשולים.
2.
שטחי גישה לפי תקן 1205.3
על-פי התקנות, יש מידות מינימום לחדרי שירות בדירת מגורים, כגון, רוחב מינימלי של חדר בית השימוש - 80 ס"מ. מידות המינימום הדרושות בתקנות לא תלויות בכלים הסניטריים שיש בתוך החדר, וכך נבנו עשרות אלפי חדרי בית שימוש בדירות מגורים, במידות חוקיות לכאורה, כלומר - בשטח 1.1 מ"ר (כנדרש בתקנות) וכאמור ברוחב של 80 ס"מ, כשבתוך חלל החדר מותקנת אסלה אך ...גם כיור.
כמובן שהדבר גורם לצפיפות בלתי נסבלת, ולגריעה משמעותית בנוחות השימוש. על-פי ת"י 1205.3 נדרש כי המרחק בין הכיור לקיר לא יפחת מ- 75 ס"מ, דרישה המגדילה את רוחב החדר מעל המינימום הקבוע בתקנות.
מומחים רבים רואים בכך סתירה, למרות שאין כאן שום סתירה. הקביעה שיש סתירה היא בת חשיבות ומהותית, כי במקרה של סתירה, עדיפות התקנות על התקן. אך אין כאן שום סתירה: מידת הרוחב המינימלית תהיה בכל מקרה 80 ס"מ, ואילו כאשר יש כיור, מידת הרוחב תיגזר מהדרישה שבתקן לפיה המרחק בין קצה הכיור לקיר הנגדי לא יפחת מ- 75 ס"מ, דבר המכתיב רוחב חדר גדול מהמינימום שבתקנות.
בנוסף, ניסוח תקן 1205.3 אשר בו מידות רבות בין קבועות שרברבות וביניהן לבין הקירות, אינו בנוסח ברור. אפשר לפרש את האמור בתקן כאילו הוא מהווה רק המלצה, ואפשר להבין מהאמור בתקן כי כאשר יש תוכנית עם מידות - אין כלל סייגים על-פי התקן, ו"הכול חוקי". אומנם טעות היא לחשוב כך, ויש פסקי דין המסדירים את החובה לבנות בהתאמה למידות שבתקן, כגון - פסק דין יהודה סיטון שבו נפסק פיצוי לפי עלות הרחבה של חדר שירות בגלל צפיפות בין כלים סניטריים לקירות [אי התאמה לתקן הנ"ל] - אולם עדיין אין זו הלכה פסוקה, אלא דעה משפטית, ורמת ההוראה שבתקן לא ברורה דיה.
כל מה שדרוש, זה להבהיר היטב, שמא במסגרת תקנות, כי מידות המינימום הכלולות בתקן הן בגדר חובה, ואגב, מה ערך יש להמלצה חסרת שיניים? האמנם המתכנן בבואו להציב אמבט בחדר שירות לא יודע מהן המידות?
לא עצה או המלצה חסרה לו - אלא חובה חקוקה.
3.
אוורור
לא ברור, ממש לא ברור, מה מצא לו מחוקק המשנה לגרוע ולנגוס בהדרגה אך בהתמדה מהוראות האוורור שבתקנות. האמנם התחוללה מהפכה בהרגלי בני אדם, או שמא טעה בכל כך הרבה פרטים המחוקק שקדם לו, וטעותו "התנחלה" בחקיקה כחלק בלתי נפרד ממנה שלושים וחמש שנה? נראה שמחוקק המשנה לא עמד בלחץ של גורמים בעלי שיקולים זרים במשק, ולא אזר אומץ להודות בקיומו של לחץ זה.
להלן שורה של דרישות אוורור שלאחר שהיו בני תוקף במשך עשרות שנים, שונו/בוטלו כפי שיפורט:
א.
חדר ארונות - על-פי התקנות בטרם שינויין, מאז תש"ל, חלה חובה לאוורר את חדר הארונות בדירה, ברמת האוורור הדרושה לכל חדר שירות אחר, כלומר, על-ידי חלון אל אוויר חוץ שגודלו 0.3 מ"ר או 10% משטח החדר [המידה היותר גדולה], או על-ידי איוור מכני. באה תקנה 2.21 משנת תשס"ה, וביטלה את הצורך לאוורר בשיטה כלשהי את חדר הארונות.
ב.
אוורור חלל גג רעפים - בתקנה 2.26 נכללה דרישה לאוורר את חלל הגג [עליית גג שאינה משמשת למגורים] על-ידי שני חלונות אחד מול השני בשטח שולל של 0.3% משטח עליית הגג. תקנה זו בוטלה בתשס"א, ואוורור חלל הגג נותר ללא צורך בחלונות אלא די בהתקנת רעפי אוורור כנדרש בתקנים.
ג.
אוורור אל מרפסת - אוורור של חדרי שירות אל מרפסת מקורה היווה אי התאמה לתקנה 2.21 מטעמים ברורים: המרפסת אף היא חלל בדירה, ואוורור של חלל א' אל חלל ב' אינו יעיל. להלן דברי בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק אלברט [ראה הערה 2] בעניין זה:
"נראה לי, שברגע שמתקינים למרפסת המשק תריס ואולי תריס וחלון, לצורך מיגונה [ראה בהמשך כי כבר "לא צריך" למגן את המרפסת - גם הוראה זו בוטלה... - אב"ע] היא אינה שונה מחדר במידת סגירותה".
יש להוסיף על דברי בית המשפט, כי בדרך כלל מדובר במרפסת שמעברה החיצוני יש עוד חלל מקורה, והוא חלל הכביסה, כלומר, האוורור עוד נחות מהאוורור אל מרפסת רגילה. בא מחוקק המשנה, וביטל דרישה זו בקבעו בהגדרות בשנת תשס"ה כי חלון הוא גם כזה הפונה למרפסת הסגורה בתריס בלבד... [מקודם הגדרת חלון היתה מוגבלת לכן שהחלון יפנה אל "שמיים, רחוב, חצר" ואילו בשנת תשס"ה - נוסף גם "... למרפסת הסגורה בתריס בלבד"]. הגריעה ברמת האוורור משפיעה גם על יתר החללים בדירה, לאור השינוי בהגדרת חלון משנת תשס"ה.
ד.
גובה חלון מטבח - משנת תש"ל ועד שנת תשס"ה, נדרש כי גובה הסף העליון של חלון המטבח יהיה לכל הפחות 2 מ' מהרצפה, וזאת לצורך אוורור יעיל של המטבח ומניעת הצטברות אדים בו. לאחר 35 שנה של חלות התקנה - ומבלי שיחול שום שינוי בתחום כלשהו המצדיק אובייקטיבית את השינוי - בוטלה דרישה זו, ומאז תשס"ה אפשר שחלל המטבח, אשר בו מלכתחילה שטח החלונות הנדרש הוא פחות מזה הנדרש בחדר שינה או בחדר שירות, יהיה עם חלונות נמוכים שאינם תורמים דבר לבעיית האדים שבמטבח.
4.
מיגון
מדובר באמצעי הגנה [תריסי מיגון, נעילה, סורגים] שעל-פי סעיף 2.93 לתקנות מאז תש"ל, נדרשו לגבי פתחי חלונות ודלתות המועדים לפריצה, בהיותם בקומה הראשונה, או עד 4 מ' מהקרקע, וכן גם בקומה העליונה אליה אפשר להגיע מהגג. תקנה זו, שתכליתה להגדיל את הביטחון לדיירים בביתם ובדירתם, בוטלה בתשס"א וכל מה שנותר זו הרשות (לא החובה) שבידי מבקש ההיתר לבצע מיגון לפי התקן 1635, שגם על פיו אין חובה לבצע את המיגון אך כאשר מבצעים מיגון זה - יהא המיגון באמצעות סורג מהסוג התקני.
זאת ועוד, בהשוואה בין תקנה 2.93 שכבר חסרת שיניים, לבין התקן 1635 שאינו מחייב כפי שחייבה התקנה המקורית ועד (וכולל) תיקון תשנ"ו -רואים כי הדרישות של סורג לפי התקנה, גבוהות (מחמירות) מהדרישות של סורג לפי התקן.
סיכום
כיוון חקיקת המשנה בישראל בתחום התכנון והבנייה מוכתב על-פי שיקולים זרים, ואינו מותאם למשתמשים. דרושה רוויזיה בדרגה של חשיבה מחדש, בהתחשב בכלל הציבור למעט שוליים קיצוניים אשר ההתחשבות בהם אינה כלכלית מבחינה ציבורית, ובהתאמה להתפתחות המתחוללת והצפויה מבחינה חברתית ומבחינת איכות החיים.