כל הלילה חלמתי על רקטות שטסות ונוחתות בכל מיני מקומות משונים אף לאילת הן הגיעו. אף שנטלתי חופשה קצרה ממתח החדשות הישראלי מצאתי עצמי בלילה חולמת על המצב בארץ. והגעתי למסקנה שכאן, מחוץ לגבולות המדינה שלי, אני בוודאי אכתוב את המסה החשובה ביותר, כי מה שרואים מכאן לא רואים משם. ולהיפך.
אני כבר כמה ימים בהרי האלפים השוויצרים, חופשה שנתית מתוכנתת בקפידה שאין אפשרות לדחותה. המלחמה לא עצרה אותי בשדה התעופה וביקשה ממני להישאר, אף שחשתי ביני לבין עצמי את טעם הבגידה ואת טעם הנטישה של המולדת האהובה. לעזוב ארץ הרבה יותר קשה. פתאום כאן, באדמת נכר בארץ זרה ביום חגה הלאומי באחד באוגוסט, חשתי את טעם הגעגועים. העם השוויצרי החביב, שאינו טרוד בדאגות, שותה ושובע ומצעיד פעמוני פרות בגאווה תהומית ואני שואלת אחד מאנשי המקום אם כך נוהגים בני המקום כל העת, אוכלים ושותים. כן, עונה לי האיש, כך נוהג כל העם השוויצרי. שמחה זו שמחה, אני מהרהרת ביני לבין עצמי, כשהזיקוקים מנסים להתעופף בחוסר חשק משווע בין הפסגות המשחירות את הירוק בלילה הקריר. שוויץ היא שוויץ, אני אומרת לעצמי וכאן אני מתגעגעת לארצי מולדתי. כאן, דווקא בנכר.
וזה מתחיל מהשאלות של ילדי בימים הראשונים לשהותנו. הם שואלים האם נוחתות כאן רקטות. זו היתה השאלה הראשונה כשישבנו לאכול את ארוחת הערב הראשונה בחופשה. במטוס חילקו לנו לפני הנחיתה שוקולד. וכשהגענו ביקרנו באחד הימים בבית החרושת נסטלה, ההרגשה היא שהכל מתוק כאן כמו שוקולד. ובכלל כל מקום כאן הופך להיות למוצג מוזיאוני. בתי אצילים וטירות קסומות הופכות את הביקור למסע בזמן. בתוך אולמות האבירים אני מנסה לשער איזה שיריון היה מצליח לשמור על חיי אדם גם בימינו, במיוחד חושבת על חיילי צה"ל. האם כשהמציאו את אבק השריפה שכחו להגן על בני האדם והם הפכו חשופים ופגיעים ככל שהתקדמו אמצעי המלחמה? אבל לי, כמו לילדי, יש כל הזמן אסוציאציות לארץ שלנו האהובה. וזו רק חופשה קצרה ואנו נשוב לארץ הפצועה והאהובה שלנו.
נסעתי ברכבת לבטן האדמה ליד בקס. מכרות מלח בתוך האדמה. מנהרות חצובות באדמה באורך של חמישים קילומטרים וכאן תוך כדי, אני מהרהרת האם החמאס לא למד להכין את המנהרות שלו מכוח ההשראה של מנהרות אלה? אף שבתחילה לא מעניין אותי להיות בבטן האדמה בעומק של כמה קילומטרים, אני חשה קלסטרופוביה והילדים שלי אוחזים אותי כדי שלא נלך לאיבוד בבטן האדמה. אבל כאן בבטן האדמה השוויצרית, אני רוצה לצאת החוצה הכי מהר כדי לחזור לאוויר העולם, כדי אולי לזכות בריח שעולה מהארץ שלי.
יש לי עוד כמה ימים "לחגוג" כאן. כשאחזור בוודאי תהא לי תשובה מאוד ברורה, הארץ שלי היא הארץ שלי, ואין טעם לתהות האם המלחמה צודקת או לא מוצדקת. זה כמו לתהות אם הארץ שלא בצדק שלי. הארץ בצדק שלנו. הכל הוא שלנו. אין לנו מקום אחר בעולם שבו נרגיש את הישראליות שלנו. אנו חייבים להגן עליה בגאווה כפי שכל עם יגן על ארצו בהמון אומץ. ולא נשלה את עצמנו שהשקט השוויצרי היה נשמר לולא היו צריכים להגן על עצמם. הם היו לוחמים עזים מאות שנים. וכשבאו הימים והם נרגעו ממלחמות הם חילקו את הארץ לקנטונים. שווייץ היא רפובליקה קונפדרטיבית ובה 26 קנטונים בעלי אוטונומיה נרחבת. הרשות המבצעת, הממשלה, נקראת "מועצת הברית" והיא מונה 7 חברים. בראש הממשלה עומד נשיא הברית הנבחר אחת לשנה, לתקופת כהונה אחת ב"אספת הברית" (2 בתי הפרלמנט), והוא למעשה ראש המדינה.
אולי גם אצלנו לאחר שנים של לחימה נגיע לעת שלום. הפעם שלום אמיתי...
