גבירותי ורבותי, בוקר טוב. הכותרת שניתנה להרצאתי כאן הבוקר, היא, בעצם, השאלה שאני, כשר התקשורת, שואל את עצמי, כשאני קם בכל בוקר, עוד לפני "מודה אני".
זו גם השאלה, המונחת בבסיסו של כל דיון מקצועי הנערך בלשכתי; במשרד התקשורת בכלל; בוועדת התקשורת המיוחדת בכנסת, ובוועדת הכלכלה; במשרד האוצר, במשרד המשפטים, ברשות החברות הממשלתיות, ברשות ההגבלים העסקיים, ובכל דיקטוריון של חברה המעורבת, בדרך זו או אחרת, בשוק התקשורת הישראלי. שאלה זו איננה רק נחלתם של הרגולטורים השונים של שוק התקשורת. היא גם נחלתם של מחוקקים, שאינם מזוהים בדרך כלל עם חקיקה כלכלית.
אחד מהם, חבר הכנסת יובל שטייניץ, אשר ירצה כאן לפניכם מיד אחרי, עלה לכותרות לאחרונה, בהקשר זה, יחד עם חברת הכנסת תמר גוז'נסקי, לאחר שיזמו חקיקה שנועדה לבזר את השליטה באמצעי התקשורת - המדיה, ולשבור, למעשה, את המונופול של "ידיעות אחרונות". אך גם חלקים בציבור הרחב מתעניינים, מפעם לפעם, בשאלה "למי שייכת התקשורת בישראל".
לכולנו ברור, כי בשאלה זו יש עניין ציבורי רחב יותר, מן השאלה, למשל, "למי שייך ענף הבניה", או "למי שייך שוק השימורים בישראל". אין ספק: התחקיר הגדול שמפרסם "מעריב" בימים אלו, אודות ארנון מוזס, לא היה מעורר עניין כה רב, אם היה מדובר באדם עשיר סתם, בעל שליטה בחברות בניה, או יבואן ברזל.
ייתכן, כי דווקא בשל העניין הציבורי הרב שיש בשאלה זו, אנו נתקלים בעמדות כה מנוגדות, גם בקרב הרגולטורים של שוק התקשורת, גם בקרב שרי הממשלה וחברי הכנסת; גם בקרב הפקידים, וגם באקדמיה. אצל חלק מהם, התשובה לשאלה שלפנינו ברורה. אחרים - מתלבטים בה יום-יום. חלקם בעלי עמדות גורפות, לעתים דוגמטיות, ואחרים גמישים יותר.
אצל חלקם, התשובה הניתנת היא תמיד על דרך השלילה: "למי שייכת התקשורת"? -"למי שאתם רוצים - רק לא למשפחת מוזס". אצל אחרים, רציניים יותר, התשובה היא "לא משנה למי שייכת התקשורת, העיקר שלא לקבוצה קטנה מדי של בעלי שליטה".
הגישה האחרונה, מאפיינת מדינות מערביות רבות, גם כאלו הממעטות להתערב בהתנהלותם של שווקים מסחריים אחרים. במקומות רבים בעולם, קיים חשש מפני מדיה הנשלטת בידי קבוצה קטנה מדי של אנשי עסקים. חשש זה מתגבר במיוחד, כאשר אותם אנשי עסקים מחזיקים בידיהם אמצעי שליטה במספר פלטפורמות תקשורת - עיתונים, תחנות רדיו וטלוויזיה, ורשתות טלוויזיה רב-ערוצית.
בישראל, מלבד הדיון הכלכלי-חברתי-דמוקרטי, המאפיין את העניין במדינות אחרות, מתנקזות אל הדיון בשאלה "למי שייכת התקשורת" ( - בעיקר כשהמדובר במדיה, לעומת שוק הטלקומוניקציה, ותשתיות התקשורת), הרבה מאוד דוֹגמוֹת חברתיות, הרבה מאוד פוליטיקה, והמון אמוציות אישיות. הדיון הבסיסי, המתקיים גם במדינות אחרות בעולם, עוסק, בראש ובראשונה, בשאלה מתי עלולה להיפגע "זכות הציבור לדעת" - אותה זכות דמוקרטית בסיסית, האמורה להיות מונחת בבסיסה של העיתונות החופשית.
החשש הוא, שאמצעי תקשורת שונים, המוחזקים בידי אותה קבוצת בעלי הון (העשויה להיות בעלת אינטרסים כלכליים גם בתחומים רבים אחרים), עלולים להיות מגוייסים, במידה זו או אחרת, לטובת אותם אינטרסים כלכליים רחבים יותר.
אינטרסים כלכליים גוררים עמהם, מטבע הדברים, גם אינטרסים פוליטיים. מכאן החשש הגדול, כי זרימת המידע עלולה להיות מתוֹעלת, מוּטה, וניתנת להשפעה על-ידי בעלי האינטרסים הכלכליים, (הלגיטימיים, כמובן, לכשעצמם).
כאשר אותה קבוצה מצומצמת שולטת, או בעלת השפעה, באמצעי תקשורת מסוגים שונים, בפלטפורמות שונות, היא מסוגלת לעצב את סדר היום הציבורי, הכלכלי והפוליטי, כרצונה.
במדינות דמוקרטיות רבות, מבינים, כי יש להטיל מגבלות - חוקיות ורגולטוריות - על אחזקות צולבות באמצעי תקשורת שונים; מגבלות - הזוכות להתייחסות מיוחדת בחקיקה, ואשר מחמירות יותר מן המגבלות הרגילות, המצויות בדיני ההגבלים העסקיים. במדינות אלו, וגם בקרב מרבית קובעי המדיניות בארץ, ההתלבטות היום-יומית נוגעת להיקף המגבלות שיש להטיל על האחזקות הצולבות, ולמשמעות שיש לגזור - מבחינה רגולטורית - מקיומן של אחזקות צולבות מותרות.
הדיון בעניין זה, כמו בשאלה "למי שייכת התקשורת", משתרע על-פני כל רוחב הלוח, ונוגע כמעט בכל נושא המונח לפתחו של כל אחד מן הרגולטורים, כולל המחוקק.
אבל, גבירותי ורבותי, הבה נתרכז היום, לצורך דיון זה, בתקשורת המדיה, להבדיל מתחום הטלקומוניקציה.
כפי שאמרתי, הדיון העקרוני, האמיתי, ההוגן, בשאלה "למי שייכת התקשורת", שונה בישראל, למרבה הצער, מן הדיון הדומה, המתקיים במדינות אחרות.
בישראל, כמו שאמרתי, מתנקזים לדיון הזה (בכל הרמות - בממשלה, בכנסת, אצל הרגולטורים והפקידים, באקדמיה, ובציבור הרחב), הרבה אמוציות, יצרים, אגו, ופוליטיקה.
התחקיר ב"מעריב", למשל, על ארנון מוזס, הרי איננו מתמקד רק בשאלה העקרונית בדבר שליטתו של אדם יחיד בקונצרן התקשורת הגדול במדינה. הוא עוסק, ולא במקרה, בהתנהלותו האישית. ובסימביוזה המיוחסת לפי התחקיר (שאין אנו קובעים את מידת אמיתות) בין קונצרן זה, לבין גורמים בכירים במשטרה, בפרקליטות, ואפילו בבתי המשפט.
זהו הנושא המעניין כל כך את הציבור, לא פחות מ"פרשת האזנות הסתר", משום שהציבור איננו "קונה" טענות תיאורטיות, על הסכנה שבאחזקות צולבות גדולות מדי, בשוק התקשורת.
הציבור, למיטב שיפוטי, איננו חרד כל-כך, שמא פלוני ירכוש את כל זכויות השידור מהוליווד, או אפילו, אם בעלי תשתיות השידורים, ישלטו גם בתוכן המשודר באמצעותן. הוא גם איננו מתעניין כל כך, במידת התחרות בשוק הפרסום הטלוויזיוני בישראל.
אבל הציבור בהחלט כן מתעניין בשאלה, אם קונצרן תקשורת גדול, מסוגל להשתיק פרשות חמורות, "לקנות" בכירים במשטרה ובפרקליטות, ולשלוט בסדר היום הציבורי, טענות שיכולות להיות נכונות או מוטעות, ועוד הדבר בודאי יתברר, אך לא זה החשוב.
סדרה ארוכה של פרשות חמורות, שהמשותף לכולן הוא הסימביוזה המסוכנת, בין קונצרן התקשורת הדומיננטי במדינה, לבין המשטרה והפרקליטות, היא המביאה חבר-כנסת כמו יובל שטייניץ, להציע - יחד עם יריבה פוליטית שדעותיה בדרך כלל רחוקות מדעותיו - הצעות חקיקה דראסטיות כל כך, שמשמעותן המעשית, הידועה לכל, היא פגיעה קשה במוקד כוחו של "ידיעות אחרונות".
לא אחזקותיהם הצולבות של מוזס או פישמן בתשתית הכבלים, או אפילו בפלטפורמת הבידור של ערוץ 2, היא המדריכה את מנוחתו של שטייניץ, ואת מנוחתם של רבים כל כך בציבור הישראלי, אלא יכולתו של "ידיעות אחרונות", לקבוע את סדר היום הלאומי: לרומם את פלוני, לקבור את אלמוני, ולהעלים לחלוטין מתודעת הציבור, את פלמוני.
כמובן, לאחזקות צולבות במדיה, יש השלכות מרחיקות לכת הרבה מעבר לכך, המגיעות לתחומים תרבותיים, וכלכליים אחרים. ברור, למשל, כי החזקת אמצעי שליטה בפלטפורמות שידור שונות, ובעיתונים שונים, לצד אחזקות בתעשיית המוסיקה, או ההוצאה לאור, - משמעותה הרחבת השליטה של קבוצה קטנה, אל מעבר לסדר היום הלאומי-פוליטי.
ולכן, במסגרת הליכי החקיקה של חוקי התקשורת השונים, מטופל נושא האחזקות הצולבות בקפדנות. כיום, מונחת על שולחן הכנסת הצעה ממשלתית, על דעתם של משרדי התקשורת והמשפטים, המסדירה באופן גורף את הנושא.
על-פי ההצעה, הנדונה בימים אלה בוועדת התקשורת, בראשותו של חבר הכנסת אברהם פורז, תימנע מבעלי זכיונות לשידורי טלוויזיה (ובעתיד - מבעלי רשיונות), או ממי שמחזיק אמצעי שליטה בבעל זכיון או רשיון, הזכות להחזיק זכיון (או רשיון) נוסף. כן יימנע הדבר מבעלי רשיונות הכבלים והלוויין.
כמו כן, הוטלו הגבלות חמורות על אחזקות בשני בעלי זכיונות במקביל: מי שבידו חמישה-עשר אחוז בבעל זכיון אחד, לא יהיה רשאי להחזיק יותר מחמישה-עשר אחוז בבעל זכיון אחר (בערוץ, המופעל על ידי בעל זכיון יחיד).
אגב, גם אחזקה של אדם בבעל רשיון יחיד, ללא אחזקות צולבות בפלטפורמות שידור אחרות, תוגבל לשיעור אחזקה של ארבעים וחמישה אחוז. ההגבלות החמורות ביותר, ובעלות המשמעות האקטואלית ביותר תוטלנה על אחזקותיהם של עיתונים בערוצי טלוויזיה, ובמיוחד על עיתונים שיש להם אחזקות בבעלי זכיונות (או רשיונות) בפלטפורמות שידור אחרות (קרי- כבלים ולוויין).
משמעותן המעשית, המיידית (כבר בתום תקופת הזכיון של ערוץ 2) של ההגבלות החדשות, היא, שיהיה על "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" להיפטר מאחזקותיהם ב"רשת" ו"טלעד", בגלל אחזקותיהם בכבלים.
הצד המדאיג כאן, ולכן גם זה המצוי במוקד ההתעניינות הציבורית, איננו עצם קיומן של אחזקות צולבות בפלטפורמות תקשורת שונות, אלא היכולת - גם של מי שבידו אחזקות צולבות באמצעי תקשורת שונים, וגם של מי שבידו שליטה באמצעי תקשורת גדול אחד, לשלוט למעשה, בסדר היום הציבורי.
החשש - המוצדק כשלעצמו - מפני שליטתה של קבוצה קטנה של אנשי עסקים בסדר היום הציבורי, במדינה דמוקרטית, והדיון המחזורי הנמשך אודות חשש זה, מאפילים, לדעתי, אולי במתכוון, על הבעיה האמיתית, המאפיינת את המציאות הישראלית הייחודית: הבעיה האמיתית, החמורה מכל, איננה עצם שליטתו של ארנון מוזס, או של כל אדם יחיד אחר, בקונצרן התקשורת הגדול במדינה.
הבעיה היא, שיש אחרים - לא בהכרח, ולא תמיד, בעלי העיתונים עצמם - העושים שימוש בעוצמה זו, כדי לעצב את סדר היום הציבורי, בעניינים שכלל אינם נוגעים לאינטרסים הכלכליים, של ארנון מוזס, או של בעלי ההון המעטים האחרים השולטים במדיה הישראלית.
הרי המשולש "המדליף", הידוע לכולנו, שקדקודיו הם גורמי משטרה, פרקליטות, וקומץ עיתונאים בעלי אג'נדה אישית, מדגים את העניין היטב.
במדינות אחרות, בעלות מסורת עיתונאית איתנה, ושוק מבוזר, אין פסול בכך שעיתון פלוני, בעל השקפת עולם מערכתית הידועה היטב לציבור, מחליט "לחסל" פוליטיקאי מסוים, או לפרסם סדרת תחקירים בנושא הקרוב ללבו של בעל העיתון.
אין חשש שאישי ציבור, ובוודאי לא עובדי ציבור, יזכו לחסינות בעיתונות, או שנושאים מסוימים, הראויים לחשיפה, "ייקברו". זאת, משום ששוק עיתונות תחרותי, שבו הכל נאבקים על הרייטינג, מבטיח חלוקה שווה של שערוריות, גילויים, חשיפות, ותחקירים עיתונאיים, לכל רוחב הקשת הפוליטית, הכלכלית והציבורית.
אם, למשל, בית המלוכה הוא יקירו של עיתון פלוני, מובטחת לציבור חשיפת ערוותו (בדרך כלל - תרתי משמע) - בעיתון מתחרה.
בישראל, לעומת זאת, בשל ריכוז אמצעי התקשורת בידי קבוצה קטנה כל-כך, שיש לה גם אינטרסים כלכליים משותפים, עלולים אינטרסים כלכליים אלו, לא פעם, לגבור, לא רק על האינטרס העיתונאי-הציבורי, של כל אחד מכלי התקשורת, אלא גם על עצם התחרות המסחרית ביניהם - (כמו בדוגמא, שאני בטוח שחבר הכנסת שטייניץ יזכיר לכם - של אותה הלוואה חשאית של מוזס לשוקן).
חלק מן הנוכחים כאן, אני בטוח, מרימים גבה, למשמע דברי כאן, משום שהם רגילים לראות בי את "מגינם של בעלי ההון" והמונופולים, ומי שנאבק תמיד נגד פגיעה בקניינם הפרטי, החוקי, של אנשי העסקים המושקעים בשוק התקשורת הישראלי.
ובכן, העניין הוא פשוט למדי. בעולם אידאלי, אוטופי, קצת בלתי מציאותי (שבו, אגב, חיים גם כמה מן הרגולטורים של שוק התקשורת) - אכן היה מקום לשאוף, שגם במדינה זעירה כשלנו, תיאסרנה לחלוטין אחזקות צולבות בפלטפורמות תקשורת שונות; ותבוזר לגמרי השליטה בעיתונות הכתובה והאלקטרונית.
הבעיה היא, שאנו חיים בַּמציאות, שבה הכלכלה - גם בימי שגשוג, קל וחומר בימי משבר - היא זירת ההתרחשות האמיתית. תקשורת, מה לעשות, עולה כסף, והרבה מאוד. ותקשורת, מה לעשות, היא עניין למקצוענים בלבד. (אני, אגב, תמיד מופתע לראות, עד כמה האנשים הרציניים ביותר, אינם מוכנים לקבל שתי הנחות יסוד אלו).
בכל רגע נתון, למרות שאנו באמת מדינה זעירה, עם לא יותר מששים-שבעים, מקסימום שמונים מיליון צרכני תקשורת, פתאום קם כאן אדם בבוקר, ומחליט שהוא איל-תקשורת, ומתחיל ללכת... בדרך כלל - הישר אל התהום.
והתמימות הזו, שלא לומר "שרלטנות", שאינך נתקל בה באף תחום מסחרי אחר, משפיעה, מסתבר, לא מעט. היא משפיעה, בראש ובראשונה, על המחוקקים. אך היא משפיעה גם על מי שאמורים להיות מומחים בַּתחום, ובזכות מומחיותם זו, גם יושבים במועצה זו או אחרת. היא משפיעה על פקידים, ומשפטנים, והיא משפיעה על פרופסורים, הוגים, ובעלי טורים. ונכון - היא משפיעה לפעמים, אפילו על שרי תקשורת.
וכך נוצרת לה - הרחק מן המציאות - תפיסה, הקונה לה שביתה בלב פוליטיקאים, יועצים משפטיים, פקידים, פילוסופים ואנשי-שם, ולפיה, אם רק נרצה מאוד-מאוד, מיד יעמדו כאן בתור עשרות אנשי עסקים חדשים (לא "בעלי הון", חלילה; הס מלהזכיר גידוף זה), ויסתערו על שוק הטלוויזיה המסחרית, או על שוק הטלקומוניקציה. או אז - יקיץ הקץ על שלטונם של מוזס-נמרודי-שוקן ופישמן, ובא לציון גואל.
אני תמיד שואל את עצמי (פעמים משועשע, ופעמים תוהה בעצב), מי בדיוק, אם לא "בעלי ההון" המשוקצים והמושמצים, ישקיע 500 מיליון שקל בשנה בטלוויזיה מסחרית בישראל - חוג הפרופסורים לתקשורת? התאחדות היועצים המשפטיים?
אם כך, גבירותי ורבותי, כיצד נפתור את הדילמה? כיצד נשיב לשאלה "למי שייכת התקשורת", מבלי שנצטרך להשיב תמיד: "מוזס-נמרודי-שוקן-פישמן"? התשובה שאני מציע, מאז תחילת כהונתי, היא בשיטת הרשיונות לכל דורש בטלוויזיה המסחרית, שבה כל התנאים ידועים מראש. אין מכרזים; אין משא-ומתן שמתחיל מיד לאחר הזכיה במכרז, ואשר אתה מגלה בו, שהזוכה - לא רק שאיננו מסוגל, אלא מעולם לא חלם לקיים את התחייבויותיו בו; ובעיקר - אנו נמנעים מכל אותו מגע רצוף, בעייתי, בלתי בריא בעליל, בין השלטון, הרגולטור, והפוליטיקאי החשוף ללחצים, לבין בעלי ההון השולטים בכלי התקשורת, ואשר מעצבים את דעת הקהל, ומחזיקים בידיהם את גורלו הציבורי של אותו פוליטיקאי, המקבל החלטות בעניינם. אבל, במקביל, התשובה לשאלה "למי שייכת התקשורת" עשויה להיות טמונה גם בגישה מעט שונה לשאלה זו.
ייתכן, שהדרך המציאותית לאכול את העוגה (כלומר - לפרק את קבוצת בעלי ההון הקטנה השולטת במדיה הישראלית, מחלק קטן של עוצמתה המצמיתה), ובכל זאת להשאיר אותה שלימה (כלומר - להכיר בכך שבעיקר לקבוצה זו, ההון, האמצעים, והנסיון המקצועי לנהל בהצלחה את שוק התקשורת הישראלי), טמונה בהגדלת מעורבות הציבור בניהול שוק המדיה.
אני מתייחס כאן לתחום החדשות, שבריכוזיותו טמונה הסכנה לשיח הדמוקרטי בישראל, ולקיומו של פלורליזם כלשהו (לא לתחומי הבידור והתרבות, שבענף התוכן, וגם לא לתחום תשתיות התקשורת).
מודל מוצלח עד כה, של מעורבות ציבורית בניהול תחום החדשות, קיים בחברת החדשות של ערוץ 2: מניות הרכוש בה מוחזקות כולן בידי שלוש זכייניות ערוץ 2, אך ארבעים אחוז ממניות ההצבעה בחברה, והזכות למנות יושב-ראש, מצויים בידי נציגי ציבור, של הרשות השניה.
יש להכיר בכך, שבשוק כה קטן, לא ייתכן ביזור מוחלט של שליטה באמצעי התקשורת, אם ברצוננו לקיים תחרות מסחרית, בת-קיימא, כלשהי.
יש להכיר בכך, ששוק התקשורת הישראלי, בוודאי בתחום המדיה - גם בעידן של רשיונות לכל דורש - יהיה שוק שיאופיין, קרוב לוודאי, בתחרות-מעטים.
לפיכך, במקביל לפעולות לפתיחת תחרות רבה יותר בשוק המדיה, יש לפעול כדי להבטיח פלורליזם מקסימלי, גם בשוק שבו פועל מספר קטן של מתחרים גדולים.
הדבר טמון, לדעתי, בהגדלת המעורבות הציבורית, והגבלת כוחם של המשקיעים המסחריים, בעיצוב תכני החדשות, אם לא בעיתונות הכתובה, אזי לפחות במדיה האלקטרונית.
בימים אלו ממש, אנו יושבים על מדוכת חוק הרשיונות, בתחום הטלוויזיה המסחרית. אחת ההתלבטויות האמיתיות, שלהערכתי תוכרע רק בכנסת, נוגעת לשידורי חדשות בסביבה תחרותית: מחד - אנו מבקשים להבטיח שידורי חדשות איכותיים, כמו אלו של "חדשות ערוץ 2". מאידך - ברור לנו, כי אם נכפה על כל מתחרה פוטנציאלי, להשקיע 90 מיליון שקל בהפקת חדשות, כמו בערוץ 2 - משמעות הדבר היא שלא תהיה תחרות לעולם.
מה שברור לנו, הוא שיש להבטיח את עצמאותם של שידורי החדשות, בכל ערוץ מסחרי שיקום, ולמנוע את הפיכתם לכלי-שרת בידי בעלי האינטרסים הכלכליים השולטים בערוץ. אחת הסיבות שחברת החדשות של ערוץ 2 התפתחה כיישות עיתונאית מן המובילות בישראל, היא עצמאותה, העיתונאית, הכלכלי והתאגידית. זו הושגה באמצעות חקיקה מפורטת, בחוק הרשות השניה, על-ידי יצירת מבנה תאגידי, המבטיח השפעה מכרעת לנציגי הציבור בחברת החדשות. כל זאת - מבלי לפגוע בקניינם הפרטי של זכייני ערוץ 2, המחזיקים במלוא נכסיה של חברת החדשות.
לדעתי, יש לאמץ מודל דומה לכל כלי התקשורת האלקטרונית, בתחום החדשות. מודל שכזה, לצד ההגבלות החדשות על האחזקות הצולבות באמצעי תקשורת שונים, עשוי לפתור רבות מן הבעיות, שחבר הכנסת שטייניץ יציג בפניכם מיד, מבלי לפגוע פגיעה כה קשה בחופש העיסוק ובקניין הפרטי, ומבלי לגדוע את העץ שעליו צומח שוק התקשורת הישראלי, לענפיו השונים.
בסיכומו של דבר, אפוא, אני מציע תשובה משולבת לשאלה "למי שייכת התקשורת הישראלית" - ובכן: היא שייכת, אכן, ואולי תמשיך להיות שייכת, לקומץ אנשי עסקים, בעלי אינטרסים קרובים. התקשורת - בנייני מערכות העיתונים, הנייר, בתי הדפוס, זכויות השידור, וזמן הפרסום, אכן שייכת להם. אבל נשמתה - יכולה להיות שייכת לציבור.