בלהט המלחמה בעירק נזרקות לחלל האולפנים פרשנויות רבות, שחלק מהן אינן אלא מאווייהם של אומריהן. יש מקום להציב סימני שאלה רבים בהקשר זה. כך, למשל, מוזכר שוב ושוב צמד המילים "היום שאחרי", בעיקר בהקשר של תקוותם של אנשים מסוימים שאז יתפנה בוש המנצח לכפות על ישראל את הפתרון שהשמאל הקיצוני לא הצליח לממש: מדינה פלשתינית ממערב לירדן. האם ניצחון אמריקני יהיה חלק וחד-משמעי עד כדי כך שבוש יוכל להשליט את רצונו בעולם כולו? האם סיום כזה למלחמה שנכפתה על ישראל יהיה בראש סולם העדיפויות שלו?
הבקיעים שנחשפו בין ארה"ב לבין מי שנחשבו (בטעות?!) כבעלות בריתה, ובראשן צרפת כפוית הטובה, מצריכים לפחות הערכה מחדש של יחסי ארה"ב-אירופה ושל הצורך בארגונים כמו האו"ם ונאט"ו, שספק אם העולם שאחרי סדאם זקוק להם באותה מידה כמו העולם שאחרי היטלר, או בעת קיומה של האימפריה הסובייטית. האם סדר עולמי חדש במערכות אלה אינו דחוף יותר לארה"ב מאשר מזרח תיכון חדש? האם "האיחוד" האירופי הוא בר-קיימא, או שהוא בן-חלוף ביבשת שהמאבקים בה הולידו את הנוראות שבמלחמות?
וגם באזורנו, אף אם ניצחון "המערב" (האם יש עדיין מקום למונח זה?) יהיה מהיר וקל, היעד של כינון דמוקרטיה בעירק יהיה איטי וקשה הרבה יותר להשגה. ומה עם מדינות אחרות במזרח התיכון? האם השלטון המושחת בסעודיה ימשיך ליהנות מתמיכה של ארה"ב המצהירה על שאיפתה לדמוקרטיזציה של העולם הערבי? והאם מגמות הדמוקרטיזציה תפסחנה על הרוב הפלשתיני בירדן הנשלט על-ידי משפחה זרה, אבל שואף להקים את מדינתו?
ובארה"ב עצמה, נשיא המתקרב לשנת בחירות, האם יוותר על הקול היהודי במקרה של ניצחון מוחץ בעירק, קל וחומר במקרה של הסתבכות ממושכת? אין שום ודאות שבוש הרפובליקני יסתכן באובדן קול זה לטובת יריב דמוקרטי, רק כדי לרצות את אבו-עמאר (ערפאת), אבו-מאזן ותומכיהם שיראק, בלייר, וכו'.
ככל הנראה נוטים אנשי "היום שאחרי" אצלנו להפריז בעיסוק במלחמה המתוקשרת מול ציר הרשע בעירק ולהמעיט במלחמה האמיתית והקיומית יותר המתנהלת בארץ מול חוליה שאינה פחות מסוכנת באותו ציר. יש ביניהם המייחלים לניצחון מכריע על הרודן מבגדד אולם באותה נשימה מצפים שהמנצח בבגדד יוביל לכניעה לעריץ מרמאללה. אחרים - פרנקופילים, "פעילי שלום" ואחרים - עדיין לא הפנימו שההתרפסות של שיראק מול סדאם, ערפאת ודומיהם אינה אלא אחותה ובת-דמותה של הפייסנות הרת-האסון נוסח דאלאדייה כלפי היטלר. ההיסטוריה הוכיחה שלעתים מלחמת מנע תורמת לשלום הרבה יותר מרבבות "פעילי שלום" צבועים ומתוקשרים, בארץ ובחו"ל. אם ראוי שיראק לפרס כלשהו, מדובר בפרס נובל לטרור, גלגולו של פרס נובל לשלום מאז זכה בו ערפאת.
מאוויים אחרים מתייחסים לכיבוש אמריקני מהיר של מערב עירק כצפירת ארגעה לציבור הישראלי ובעיקר לתקשורתו רודפת הכותרות. האם סדאם מסוכן רק בתחילת המלחמה ורק באמצעות טילים? ניתן בהחלט להציג תרחישים שבהם ישתמש האיש - גם בלי להזדהות - בנשק כימי דווקא בשלבים מאוחרים, כאשר גבו יהיה אל הקיר וכאשר לא יהיה לו עוד מה להפסיד. דווקא אז יהיה היגיון מבחינתו להפעיל חוליות רדומות שאולי כבר פוזרו בסביבתנו. הניתוחים כאילו רק 72 השעות הראשונות הן מסוכנות עלולים להיות שגויים, והמלהגים באולפנים עלולים להסתבר כשאננים מדי.
