היכולת של העיתון להתמודד עם המציאות הינה נגזרת של רמת המודעות לאפשרויות "הכשל העצמי". שהרי היהיר לא לומד. ונראה איפה עומדת העיתונות הישראלית על בסיס מבחן "המראה העצמית".
בעיתון הארץ, ידיעות, ובמעריב, והכוונה לעיתונות הכתובה יש מקום למכתבי מערכת. ורק שלא תדע אף פעם מה יעבור ומה יחסם. אם תרצה לכתוב מאמר של ממש סיכוייו להתפרסם - נגזרת של יכולתך להיות חלק מהמיין סטרים המחשבתי. מנצח התזמורת מנצח, ואם יש בך בדל מחשבה עצמאית - הלך עליך, אין מקומך איתנו בתזמורת המתקרנפים. תהיה אחד מהעדר - פרנסתך מובטחת.
והנה באינטרנט התמונה משתנה. כל אחד יכול להיות - כתבתב של כלום, או 'הוגה דעות' בגרוש. בעיתון מעריב, וידיעות אחרונות, בוורסיה האינטרנטית, אתה צריך לעבור את ועדת האישורים של העיתון, כדי שתגובתך תתפרסם. ואז אתה מגלה שתגובה בעלת ערך ממשי המסוגלת לגעת להם בתפיסת עולמם - תתקע אצל הג'ינג'י בשער.
בעיתון הארץ "לאנשים חושבים" (להלן אנ"ש) הם מאמינים שאין להרשות "לאיש החושב" להביע את הגיגיו, ולו בדרך התגובה המקובלת למאמרים המופיעים בעיתונות האינטרנט "לאדם הפשוט" (להלן אפ"ש).
"הקורא החושב" (להלן הקח"ש תאומו של ה"כחש") המנוי על "העיתון לאנשים החושבים" מוצא את עצמו - ללא פה. והאיש "החושב" לא פוצה פה ומצפצף. "האיש החושב" מתגלה כחסר עמוד שידרה או כמי שאינו מבין את ערך הביקורת. תאומו של הכחש די מבסוט. מרוצה מעצמו, מהמצב, מאדוניו הנאור.
והנה אם תנסה להסב את תשומת ליבו של הליבראל המצוי, תגלה, שהמלך עוד לא למד להקשיב ל"ילד הקטן" (ובקיצור "יק") המנסה לאוחז בבדל מקטורנו החסר ולצעוק לו "אתה מלך ערום".
העיתון "לאנ"ש", "העיתון הליבראלי לישראל" (להלן הלי"ל) מתגלה כעיתונות מצוחצחת, חסרת יכולת בסיסית לבחון את עצמה בראי. ולתקן.
המלך הגדול, כמו תמיד, יתגלה במערומיו. רק שאין מי שיגיד לו.
ואם יש, הרי אתה ואני רק ילד קטן.
לא?