בפתח הגיליון החדש של כתב העת "האומה", רבעון עיוני בהוצאת המסדר על-שם זאב ז'בוטינסקי, פרסם העורך יוסי אחימאיר מאמר המוקדש למלאות עשור להסכם אוסלו הראשון. מסתבר ש-13 בספטמבר לא רק מציין עשר שנים להכרת ישראל באש"ף, אלא גם שלושים שנה ליוזמתו של אריאל שרון לאחד את מפלגות הימין לתנועה חדשה - הליכוד. איך אחימאיר מקשר בין שני האירועים שהתרחשו באותו יום אך בהפרש של עשרים שנה זה מזה - הנה דבריו ב"האומה":
החודש, ליתר דיוק ב-13 בספטמבר, מלאו עשר שנים לטקס שנערך על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון. בתמונה הזכורה-לכל נראים ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל וראש אש"ף יאסר ערפאת לוחצים ידיים במעמד נשיא ארה"ב ביל קלינטון המתמוגג. אי אפשר שלא להבחין במיאוסו של רבין. הנה הוא, ראש ממשלת ישראל, לוחץ את ידי ראש אירגוני הטרור רוצחי יהודים, ובוודאי חושב בלבו: האם ראוי טרוריסט זה, שקרן זה, לאמוני? האם הוויתור הגדול שאני חותם עליו בשם ישראל יזכה למענה חיובי באמת ובתמים? האמנם דף חדש נפתח בתולדות ישראל?
הספקות, כך בתמונה ובצילומי הטלוויזיה, ניבטים משפת הגוף של יצחק רבין, ואף על-פי כן ראש הממשלה נגרר לתהליך, שהתבשל בחשאי ומאחורי גבו באוסלו, בירת נורבגיה, ולבסוף הוביל אותו וחתם עליו, לאמור: ישראל מכירה ב"ארגון השחרור הפלשתיני" וביאסר ערפאת כ"ראש הרשות הפלשתינית". רבין והשמאל ועימם הנשיא התמים של ארה"ב, שרויים באופוריה של שלום, נתנו בחתימתם, בטקס בהשתתפות האיש המזוקן עם הכאפייה ומדי הצבא, קרש הצלה לראש אש"ף ולארגוני הטרור. הללו "חזרו מהכפור" התוניסי, ראו ורואים ב"הכרה" מצידם בזכות קיומה של מדינת ישראל בגבולות 1967, רק שלב בתוכנית השלבים שלהם להחלשת ישראל עד לחיסולה.
בחתימת "הסכם אוסלו" יכלו ערפאת וחבר מרעיו - שמעולם לא הסכינו עם עצם קיומה של מדינת היהודים - לסמן לעצמם הישג גדול. עד לאוסלו, הם היו בבחינת מצורעים בעיני ישראל, וושינגטון והעולם החופשי, ואפילו בעיני שליטי ערב האחרים, כטרוריסטים עם דם על הידיים וכמי שתמכו בסדאם חוסין במלחמת המפרץ הראשונה (1991). ממשלת יצחק שמיר עמדה בתוקף על כך, במיוחד בוועידת מדריד (1991), שלא יהיה כל מו"מ עם אש"ף וערפאת ("אש"ף חוץ"), אלא רק עם ערביי ארץ-ישראל הרוצים באמת ובתמים לחיות בשלום, באוטונומיה על-פי הסכמי קמפ דיוויד של מנחם בגין ז"ל.
ממשלת שמיר נפלה, כידוע, ב-1992, דוקא בגלל מפלגות שוליות שמימין לליכוד, שעמדתו הלאומית של שמיר לא סיפקה אותן. במקומו קיבלנו ממשלות-שמאל, שהובילו להסכמי הוויתורים מרחיקי-הלכת. באוסלו לא שלום קיבלו אזרחי ישראל, כי אם עשר שנים של טרור מתאבדים, ירי טילים, מארבי ירי בכבישים ואובדן חיי מאות אנשים חפים מפשע, תנוקות, ילדים, נשים, גברים וחיילים, ואלפי פצועים ונכים לכל חייהם, וכן - נזק עצום לכלכלה, למשק, לחברה.
גם הצד הפלשתיני משלם מחיר יקר על המשך הטרור והחרפתו - באלפי הרוגים ואלפי פצועים, רעב, עוני וייאוש. אבל מה כל זה נוגע לערפאת ולמלכות הטרוריסטית שהוא מנהיג? הדבר חמור במיוחד לנוכח ירי הטילים והמרגמות מתוככי רצועת עזה לעבר ישובי גוש-קטיף ומערב הנגד, על העיר שדרות - ועכשיו גם לכיוון אשקלון. קשה לשכוח את ליגלוגם של אדריכלי אוסלו בזמנן - כנגד האזהרות שהשמיעו דוברי האופוזיציה מפני הצפוי לה לישראל משיבתם של אנשי אש"ף לארץ ומציודם באלפי רובים. "פחדני השלום" - קראו למי שהזהירו כבר לפני עשר שנים מפני טילים מעזה; והיום - פיהם מלא מים.
הרצון הטוב מצד רבין וכל ראשי הממשלות שלאחריו התפרש אצל ערפאת רק כגילוי חולשה ישראלי, ולכן נמנע מלממש שמץ של התחייבות אחת שלו. הוא אפילו לא נענה לראש הממשלה אהוד ברק, שהרחיק לכת מכל קודמיו. כזכור לרע, במו"מ בקמפ-דיוויד, יולי 2000, היה ברק נכון לנסיגת ישראל מ-97% משטחי יש"ע, לחילופי שטחים בנוסף ולחלוקת ירושלים.
מזה עשור שנים מוליך ה"נשיא" הפלשתיני שולל את ישראל והעולם - והדוגמא הבולטת לכך והטרייה ביותר היא, כמובן, אותה "הפסקת אש", שנקראת בערבית: "הודנא". אפילו מתוך ה"מוקטעה" שלו ברמאללה, מתוך מצב של מצוקה כביכול, הוא מוסיף לנצח על מהלכי הטרור של ארגוניו ולהפר כל הסכם. נקל לשער איך היו פני הדברים אלמלא נפלה הממשלה הלאומית ב-1992 ולא היינו נקלעים לעשור האשליות והדמעות של אוסלו.
הממשלה הנוכחית, בראשות אריאל שרון, שירשה עם הקמתה מצב כמעט בלתי אפשרי, ניצבת כל העת מול שאלות-קינתור שמטיחים בה השמאל ועושי דברו בכנסת, באקדמיה ובתקשורת, תוך שהם מסייעים לתעמולה הפלשתינית: לאן חותר שרון? מה היעד המדיני שלו? לרמוז, שאין לה לישראל תוכנית ואין לעומד בראש ממשלתה, מה להציע לצד הפלשתיני האומלל.
מה רוצים להשיג הפלשתינים - הכל יודעים. מה המירב שיכולה ישראל להציע, ועד כמה ביכולתה להתפשר - גם את זה אפשר לשער: אוטונומיה, כיוזמתו של בגין וכתוכניתו של שמיר. מו"מ יתחדש אם וכאשר נדע בוודאות, כי ערפאת הוא מחוץ לתמונה בכל דרך שהיא, והטרור והאלימות יעקרו לחלוטין מן השורש. רק לאחר מכן יבוררו העמדות במו"מ בלי תנאים מוקדמים. מתוך שיח ושיג של רצון טוב, בלי לחץ של זמן, בלי איומים - יגבר הסיכוי להגיע לפתרון קבע. ישראל איננה צריכה לשלוט על הפלשתינים, אבל איננה יכולה להרשות לעצמה שתקום בארץ ישראל, מולדת העם היהודי, מדינה ערבית (שרון חזר בו מן המלה "כיבוש", אין סיבה שלא יתנער מ"חזון" בוש בדבר "מדינה פלשתינית"), והיא מאוחדת נגד חלוקת ירושלים ונגד הצפתה בעשרות אלפי פליטים פלשתיניים.
ולבסוף: 13 בספטמבר מציין תאריך היסטורי "עגול" נוסף. במועד זה, לפני שלושים שנה, נוסדה תנועת הליכוד ביוזמת אריאל שרון. הבה נקווה, כי יוזם כינון הליכוד ב-1973 ומנהיגו ב-2003 ידבק במצע הליכוד ובהחלטות המרכז שלו, השוללות הקמת מדינה ערבית ממערב לירדן, ויסכים לכל היותר לפתרון-הפשרה מבית היוצר של הליכוד: אוטונומיה.
לידיעתכם: גיליון "האומה" החדש, מס' 153, המופיע לקראת ראש השנה תשס"ד, מכיל 144 עמודים ובו בין השאר מאמריהם של: אלוף(מיל) יעקב עמידרור על לקחי מלחמת יום הכיפורים, ח"כ לשעבר אמנון לין על הצפוי מערביי ישראל, מנכ"ל האוצר לשעבר פרופ' בן-ציון זילברפרב על הכלכלה ב-2004, פרופ' רוברט ויסטריך על האנטישמיות הערבית, דר' אריה נאור על משנתו הכלכלית-חברתית של ז'בוטינסקי, וכן אהרן אמיר, חיה הראל, יוסף פרנקל, דובי ברגמן ועוד.