החגים האלה שנוחתים עלינו כל שנה, לְמָה זה טוב? למשל, מה אומר לנו ראש השנה, או לפחות מה הוא מתכוון לומר? לכל חג ישנה העבודה הרוחנית המיוחדת לו בהתאם לתכלית שעבורה ניתן לנו אותו חג; מהי העבודה המיוחדת לראש השנה?
(ראש השנה ט"ז/א): אמר הקדוש ברוך הוא (...) אִמרו לפני בראש השנה [פסוקי] מלכיות, זכרונות ושופרות; מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם; זכרונות - כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה; ובמה - בשופר.
אז זה העניין, להמליך עלינו את ה' יתברך; אבל הרי מלך יכול להיות רק מי שהוא בן מינם של נתיניו ולא מישהו הנעלה מהם באין ערוך.
הנשר יכול להיות מלך העופות כי הוא עוף והאריה יכול להיות מלך החיות כי הוא חיה. אדם יכול למלוך על אנשים, זה מתאים; אדם אינו יכול למלוך על חיות ועופות כי אינם בני מינו.
מלכות ה' על אנשים?! הרי הפער בין הבורא לבין האדם הוא אין סופי; בלי שום יחס לפער שבין האדם לבין בעלי החיים. אז איך זה מסתדר שהאין סוף בכבודו ובעצמו הוא מלכנו?
ועוד מבקשים בתפילה "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", כלומר בכך שאנחנו מקבלים את מלכותו עלינו בראש השנה, אנחנו ממליכים אותו על כל העולם כי אנחנו מייצגים את כל הבריאה לפני הבורא יתברך, מלך העולם. אז מה ההסבר לעניין?
(בראשית א): [כו] וַיּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרמֵשׂ עַל- הָאָרֶץ:
(רמב"ן): ואמר "בצלמנו כדמותנו". כי [האדם] ידמה לשניהם; במתכונת גופו [ידמה] לארץ אשר לוּקח ממנה, וידמה ברוח[ו] לעליונים, שאינה גוף ולא תמות [רוח האדם].
זִכָּרוֹן ליום ראשון
כאשר אלוקים אומר נַעֲשֶׂה אָדָם בלשון רבים, עם מי הוא מתייעץ? 'במי נמלך', כלשון המדרש?
(מדרש רבה): רבי יהושע דסכנין בשם רבי שמואל אמר, בנפשותן של צדיקים נמלך; הה"ד [הדא הוא דכתיב, זהו שכתוב] (דברי הימים א ד) [כג] הֵמָּה הַיּוֹצְרִים וְישְׁבֵי נְטָעִים וּגְדֵרָה עִם- הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם: הֵמָּה הַיּוֹצְרִים, על שם (בראשית, ב) [ז] וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה; וְישְׁבֵי נְטָעִים על שם (שם, שם) [ח] וַיִּטַּע ה' אֱלֹקִים גַּן-בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם; וּגְדֵרָה [במשמעות גדר, גבול] על שם (ירמיה ה) אֲשֶׁר- שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם. עִם- הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ - עם המלך, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ישבו נפשות של צדיקים שבהן נמלך הקדוש ב"ה וברא את העולם:
ומי הם הצדיקים שעמם התייעץ הבורא יתברך?
(ישעיהו, ס): [כא] וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר:
האדם מצד עצמו, בכוח עבודתו, אינו יכול לצמצם את הפער האין סופי שבינו ובין האין-סוף יתברך; צימצום הפער עד כדי שיתוף האדם בתהליך הבריאה נובע מהחלטה של הבורא ומכריתת הברית בינו ובינינו. בברית זו נוצר מצב בו הצדיקים "דומים לבוראם" כלשון המדרש, והם יכולים להיות יועצים לבורא בבריאת העולם וכמובן, להמליכו על כל העולם.
אבל עדיין קשה להבין איך אנחנו מקיימים בפועל את ה-תמליכוני עליכם, איך זוכים להיות ראויים לכך שהאין-סוף בכבודו ובעצמו יהיה מלכנו? לשם כך באים ה- זכרונות; להיזכר ולהזכיר את השורש העליון של עם ישראל ואת הברית אשר כרת ה' עימנו ובכך קירבנו אליו, למעלתו.
זכרון זה הוא 'זכרון רחוק', שכן המציאות מוכיחה שאנחנו לא באמת קרובים אל הבורא יתברך ולפעמים אפילו די רחוקים. אלא שהצער מתחושת הריחוק עשוי לשמש מנוף מצויין להתקרבות מחודשת ואף בעוצמה רבה יותר מכל אשר היה בעבר.
שתמליכוני עליכם
אז כדי שנוכל להמליך את הקב"ה עלינו, אנחנו צריכים להיזכר, במה בעצם? עד היכן יכול להגיע כוח הזכרון שלנו? אנחנו אמורים 'לזכור' את הקשר העצמי שלנו עם הבורא יתברך, קשר שנוצר עם נשמותינו בטרם נכלאו בתוך גוף, עפר מן האדמה; היתכן?!
ואמנם, היא הנותנת; העובדה שאיננו מצליחים 'לזכור', שאיננו מצליחים לחוות את הקשר העצמי שלנו עם האין סוף ברוך הוא, עובדה זו צריכה לעורר בנו מרירות קשה וכאב עצום על גודל ריחוקנו מבוראנו-מלכנו. כאב זה הנו רב מכדי שנוכל לבטאו במלים וכל שנותר הוא להביעו בזעקה גדולה היוצאת מפנימיות הלב; זעקה זו מבטא קולו של השופר.
השופר נעשה מקרן איל אשר מטבעה היא כפופה; הכיפוף מזכיר לנו כי עלינו להכפיף את עצמנו, לבטל את גאוותנו בפני מלכנו והאיל (ממנו נלקח השופר) מזכיר לבורא יתברך את עקדת יצחק אשר בסוף התהליך הוקרב במקומו איל.
(ראש השנה שם): אמר רבי אבהו, למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא, תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם וּמַעַלֶה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.
לאור הנ"ל יתבאר מהי העבודה של ראש השנה:
אמר הקדוש ברוך הוא, אִמרו לפני בראש השנה:
מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, זוהי התכלית; ומהו התהליך?
זכרונות - כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה; כאשר אדם זוכר את ריחוקו מה' ומתגעגע לקירבתו עד כדי זעקת כאב על הריחוק, בכך הוא כבר נקט מהלך נפשי של התקרבות לה' ובכך הוא גם מעורר אצל ה' את זכרונו שלו לטובה ולברכה. עד כאן זה לא ממש עבודה של האדם כפרט אלא מאמץ להתחבר אל השורש הכללי של עם ישראל.
ובמה - בשופר. כאן כבר נדרשת עבודה מעשית של האדם כדלהלן:
שפרו מעשיכם
(ויקרא רבה): ר' ברכיה פתח [ואמר דרשה על הפסוק]: (תהלים פא) [ד] תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ: (...) איזהו חדש שנכסה ויש לו חג וחגו בן יומו [החג חל ביום בו הירח נעלם, מכוסה] - אי אתה מוצא [חג כזה] אלא בחדש תשרי; [והמסר הוא:] בחדש זה תחדשו מעשיכם; בשופר - בחדש הזה שַּפּרוּ מעשיכם. אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל, אם שִפַּרְתֶּם מעשיכם - הריני נעשה לכם כשופר הזה, מה שופר זה מכניס [אויר] בזו ומוציא [קול] בזו, כך אני עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים והופך לכם מדת הדין למדת רחמים; אימתי - בחדש השביעי:
מסקנה מעניינת עולה ממדרש זה לאור דברינו עד כה: ליהודי יש הכוח להניע את הבורא יתברך לשנות כיוון כביכול, על ידי שהוא עצמו ישנה את כיוון חייו; בכך שאנו מקבלים את ה' למלך עלינו, אנו מעוררים אצלו את הרצון למלוך עלינו ועל כל העולם.
לא די בגעגועים לקירבת המלך ואף לא בזעקת כאב על גודל הריחוק מאור פני המלך; צריכים גם לפעול כדי להתקרב אל המלך; התקרבות כזו אפשרית על ידי שיפור המעשים שלנו עד כדי התחדשות. מהלך כזה של שיפור המעשים, ממתיק את הדינים עד כדי הפיכתם לרחמים.
דינים זה ביקורת. הביקורת שלנו על הזולת (ואף על הבורא יתברך בכבודו ובעצמו), מציבה את המבקר תחת זכוכית מגדלת בה נבחנת התנהגותו לאור הביקורת שהוא מטיח בזולת; מהלך של שיפור המעשים יכול לנבוע אך ורק מתוך ביקורת עצמית שהיא, כמובן, חיובית בהחלט; בכך שאדם מבקר את עצמו הוא מונע ביקורת חיצונית עליו כולל ביקורת מבית דין של מעלה ואף "מזמין" ביקורת חיובית, כלומר סניגוריה עליו וזוהי המתקת הדינים.
לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה ולברכה, בדקנו אם יש פסוק שלם בתנ"ך שערכו המספרי שווה ה-תשס"ד, 5764 כמניין השנה החדשה מבריאת העולם. וזו הברכה שמצאנו:
(בראשית כ"ז): [לז] וַיַּעַן יִצְחָק וַיּאמֶר לְעֵשָׂו הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת-כָּל-אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים וְדָגָן וְתִירשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי:
יתן ה' ונזכה לראות זאת במו עינינו מיד ממש.
ושתהיה לכולנו כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.