42% מחברי ועידת העבודה ו-7 מהח"כים, לא מבינים את מהות תפקידה של מפלגה, וחזרו שוב ושוב על המנטרה לחזור להיות "מפלגת שלטון". תמהני אם הם חיו במדינה בשלושת העשורים האחרונים. מאז המהפך המפורסם של שנת 1978 היו ראשי ממשלה מטעם העבודה פחות מ-6 שנים במצטבר.
42% מחברי ועידת העבודה ו-7 מהח"כים, לא מבינים את מהות תפקידה של מפלגה, והוא להוציא לפועל את האידיאולוגיה שלה. קואליציה או אופוזיציה? מפלגת שלטון? אלו רק שיטות, לא המטרה.
עמדה עכשיו ההכרעה, להיות שותף לקואליציה ולהוציא לפועל חלק מהאידיאולוגיה או לשבת בספסלים האחוריים של האופוזיציה ללא כל השפעה.
להיות לוחם ללא פשרות תמיד מצטייר טוב יותר מאשר להיות איש של פשרות, רק שמצטייר זהו פופוליזם, לא הנהגה אמיצה. אומץ נדרש לעשות את הבלתי פופולרי, אומץ נדרש ללכת נגד הזרם בידיעה שאם זה יצלח איש לא יזכור, ואם זה ייכשל איש לא ישכח.
פוליטיקה זו אמנות הפשרות. שלטון ללא פשרות קיים בדיקטטורה, לא בדמוקרטיה.
קואליציה זו שיטה שבהגדרתה דורשת התפשרות של מספר מפלגות לבניית מכנה משותף. ולפני שיקפצו חובבי שלטון נשיאותי, גם נשיא ארצות הברית מתפשר מאוד בבואו להעביר הצעות חוק כאלה ואחרות להצבעה בקונגרס.
המיעוט, למזלנו, חושב כי השהייה באופוזיציה זו הדרך לבנות את המפלגה חזרה, להביאה לממדיה של פעם, רק שאיש מהם לא הציג את הרציונל, איך ולמה זה אמור לקרות. זה שהליכוד הצליח לגדול עד כמעט המפלגה הגדולה ביותר מתוך ספסלי האופוזיציה אינו מעיד כי זה יקרה בשנית, ודווקא לעבודה. יש מספיק מפלגות באופוזיציה שנים רבות שזה לא קרה להן.
שתי המפלגות הגדולות הן כיום קדימה והליכוד, והגיע הזמן שחברי העבודה יפנימו כי זו כיום מפלגה מהשורה השנייה אותה הם חולקים עם עוד מפלגות. בתור שכאלה הגיע הזמן שיפנימו כי השאלה העומדת בפניהם אינה ראשות ממשלה או אופוזיציה, אלא איך ניתן למקסם את דרישותיהם בהסכם קואליציוני. שייקחו דוגמה משס שעושה זאת שנים רבות ובהצלחה יפה.
למזלה של מפלגת העבודה העומד בראשה הבין זאת, ונקווה כי יצלח בידו, לטובת המפלגה, לטובת המדינה.