"רבים מן המתכנסים ברחבת מוזיאון תל-אביב נאנחו ואף מחו דימעה כל אימת שהדוברים גוללו את העינוי והסבל שעבר הנווט שנשבה לפני 17 שנה. רבים לא הסתירו את כעסם על מה שהגדירו אוזלת ידן של ממשלות ישראל שזנחו, לדבריהם, את ארד לחסדיהם של הלבנונים, חזבאללה, האירנים".
כך תיאר דניאל בן-סימון בעיתונו "הארץ" את רגעי המועקה בעצרת ההמונים למען רון ארד. היתה זו שיאה של הבעת סולידריות ציבורית עם בני המשפחה, המבקשים זה 17 שנה את בנם הטייס-הנווט, שנפל בשבי האויב בעת שליחות מבצעית בשם המדינה ולמענה. היתה זו הכרזה ברבים שלא נוותר על כל שמץ של מאמץ וסיכוי לאתרו, לדעת מה עלה בגורלו, שלא נחסוך באמצעים ולא נרפה מהמאמצים. ומעל לכל - שלא נשחרר קלף מיקוח יחיד שנמצא בידינו.
לא מכבים את ניצוץ התקווה - זה המסר שיצא מהעצרת למען רון ארד.
"חרב 5 אחורי" - כך קרא וחזר וקרא לפני 17 שנה טייס מסוק החיפוש, שיצא לשטח לבנון, תוך שהוא מסכן את חייו שלו. זה היה כינויו בקשר של רון ארד. כל תשובה, כל איתות, לא חזרו מהקרקע אל מסוק החיפוש. הוא שב אל בסיסו בידיים ריקות, בלי שגילה את עקבותיו. רון נותר מאחור, בשבי החזבאללה, כשהוא בחיים לפחות עוד כמה שנים לפחות.
חי או לא חי? זו השאלה שמנקרת במוחות בני המשפחה, חבריו לטייסת והיום כמעט כל איש בישראל, והמופנית אל שוביו הלא-ידועים. אבל קודמת לה השאלה המופנית אלינו פנימה: האם עושים אנו הכל, גם היום, אחרי עבור כל-כך הרבה שנים, כדי לנסות ולאתרו, לדעת בידי מי הוא מוחזק והיכן, ולהפעיל את כל היכולות שלנו כדי להשיבו הביתה?
אינני מסכים עם בן-סימון ורבים מבין משתתפי העצרת, כי ממשלות ישראל זנחו את רון. אמירה זו רחוקה מן האמת ומוזנת ממבחן התוצאה, האומרת בפשטות: אחרי 17 שנה רון איננו, אין אנו יודעים היכן הוא ומה מצבו. ואולם עסקת החילופים עם החזבאללה, ההולכת ונרקמת בימים אלה, נותנת תחושה מרה, שהממשלה הרימה ידיים בנושא רון ארד. הממשלה, ראש הממשלה, מוכנים לעסקה חלקית, שבה יקבל האויב את כל מבוקשו, כולל שייח דיראני שהחזיק ברון בטרם מסרו לידי האיראנים, ואילו אנו נקבל אזרח ושלושה ארונות של חיילים.
אינני יודע אם יש אדם אחד בקרבנו המוכן להיכנס לנעליהם של מקבלי ההחלטות בפרשה כאובה זו, ובראשם אריאל שרון. העיסקה המדוברת שנויה במחלוקת מרה, בגלל מאות המחבלים שאנו עומדים לשלח לחופשי. מי יודע כמה מהם ישובו לפעול ברצחנות נגד אזרחי ישראל. מי יודע איזה מחיר דמים נוסף נשלם בעתיד, עקב שובם של המשוחררים אל דרך האלימות חסרת המעצורים.
יש לנו כבר ניסיון מר בנידון, באותה עיסקת ג'יבריל מ-1985. אז בתמורה לשחרור שלושה מחיילינו, שילחה הממשלה מבתי הכלא למעלה מאלף אנשי טרור. רבים מהם חזרו וביצעו מעשי זוועה, שעלו במחיר חיי ישראלים רבים.
העסקה הנוכחית שנויה במחלוקת על אחת כמה וכמה, כאשר על-פי הידוע אין היא עומדת לכלול את "חרב 5 אחורי", הלא הוא רון ארד.
חשיבות העצרת האמורה היתה בעצם הבעת ההזדהות ההמונית, הציבורית, של העם בישראל עם בנו הלוחם, איש צוות אוויר, והאיתות לממשלה, כי אל לה להרים ידיים במאבק על שחרורו. כי לא מוצו האמצעים לאיתורו ולהשבתו, חי או מת. היתה לעצרת חשיבות נוספת. היא העלתה מחדש אל סדר היום את ערך החמלה והכאב, הסולידריות וההזדהות, עם יחיד בחברתנו, יהודי, ישראלי, לוחם, נווט בחיל האוויר - ועם גורלו המר.
בימים כתיקנם, אמירה "ירחמיאלית" כזו בדבר סולידריות והזדהות, היתה אולי מביאה להרמת גבות. שהרי אין, לכאורה, עם שגורל כל אחד מבניו יקר לזולת ולכלל הציבור כעם היהודי ("ואהבת לחברך כמוך"). בימים שלא כתיקנם, כימינו אלה, שבהם ערך הסולידריות החברתית התרוקן כמעט לגמרי מתוכנו, איש הישר בעיניו יעשה, שבהם ממהרים לעבור לסדר-היום כאשר יהודים נרצחים בפעולות טרור, או נדרסים למוות בכבישים, כאשר הפלילים נמצאים בעלייה מסחררת, עניים מופקרים ויש דיבורים על הפקרת מתנחלים - דומה כי קהו מאוד חושינו, נעשינו אטומים איש לרעהו. את רובנו רק דבר אחד מעניין - ה"אני" והאינטרס האישי שלי.
בימים כאלה של אגואיזם פורח, של תפוס-גנוב כפי יכולתך, שבהם הטלוויזיה ממשיכה לשדר כהרגלה גם בשעותינו הקשות ביותר, ומשפחות חללים ופצועים נשארות לעיתים לבדן לסיבלן ולכאבן, מזכירה ההזדהות ההמונית עם רון ארד צד אנושי ויהודי שדומה כי דעך בנו, מעוררת מחדש את ערך הדאגה לזולת.
מהעצרת יצא המסר הישן-חדש: כל ישראל אחים המה - ואח שנפל בשבי האויב בעשותו בשליחות האומה, אין שוכחים או מפקירים. רון ארד איננו נושא לדאגה ולמאבק, של בני משפחתו בלבד. יש משפחה רחבה בהרבה, המוני בית ישראל, שחרדים אף הם לגורלו - והזמן החולף לא משכיח אותו, לא מחליש את התקווה והרצון לראות את רון חופשי, בחיק משפחתו.
תודה לך, "חרב 5 אחורי" באשר הינך, על שהיצתת בנו מחדש ערכים אנושיים, יהודיים, שדומה כי פסו זה מכבר מעולמנו האלים, חסר רחמים, חסר סבלנות וסובלנות, ששוררת בו זילות בחיי אדם. תודה לך, רון ארד, שבזכותך אולי נשוב להיות מה שהיינו - רחימאים וסולידריים.
תודה לך, שבזכותך המונים מתכנסים ברחבה תל-אביבית, מוחים דמעות מעיניהם וחוזרים אחר-כך למכוניותיהם נושאות הסטיקר: "לחופש נולד"...
