למדינה ריבונית יש מחויבות כלפי אזרחיה באשר הם ובכל מקום וגם אם עשו או הגיעו למקומות נידחים ומסוכנים על דעת עצמם ובניגוד להנחיות והוראות של המדינה (ראו פרשת הישראלים החטופים בקולומביה וחילוץ המטיילים על-ידי משרד החוץ מבוליביה - לפרו).
כלל זה, מקובל בעולם כעקרון ברזל עליו שומרות המדינות החופשיות מאז ומעולם. אם מתברר שהאזרח סרח, מעל, נמלט - גם אז מדינת האם, אחראית עליו ועליה לעשות כל מאמץ סביר להחזירו למולדתו ושם לטפל בו, משפטית או ציבורית. אם אזרח ישראלי, עבר עבירות פליליות או אזרחיות במדינה אחרת יש לדאוג להסגרתו ולשפטו בישראל. אם אכן העבירות הן ברות שפיטה בישראל.
עיקרון זה פועל לפי "חוק ההסגרה" והאמנות הבינלאומיות שישראל, כמו מדינות רבות אחרות, חתומות עליהן, ואזרחי המדינות, אכן מצפים ממשלתם לפעול בנדון. יתירה מכך, לפי "חוק ההסגרה" - גם מי שנשפט בארץ זרה והוטל עליו עונש מאסר בפועל משמעותי - ניתן לפי החוק לפנות לאותה מדינה, ולבקש שהעונש ירוצה בבית סוהר בארץ או להפך, כפי שהדבר אכן קרה בעבר בין המדינות החברות החתומות על "אמנות ההסגרה".
עיקרון זה, פועל ביתר שאת בהתחייבות ובעוצמה מוסרית וחברתית גדולה יותר בכל מקרה שמדינת ישראל שולחת את אנשיה נציגיה וחייליה לשליחות מטעמה מחוץ לגבולות ישראל, אם זה חיילים, אנשי מוסד שליחים רשמיים או עלומי שם למשימות מטעם המדינה.
במקרה כזה - על המדינה לעשות את כל המאמצים, לשלם כמעט כל מחיר סביר והגיוני כדי לחלצם ולהביאם ארצה, רצוי כמובן חיים, או למרבה הצער לפעמים לאחר מותם.
אסור להפסיק את המאמץ, אסור להתייאש, אסור לפסול כל ערוץ או מתווך, רשמי או מתנדב שיכול לקדם את הנושא עד השלמת המשימה.
בנושא זה, אין מחלוקת בציבור ולכן לא תשקוט הארץ, לא הציבור ולא הממשלה, עד שרון ארד, נעדרי סולטן יעקוב, חטופי הצפון ויהודים וישראליים שנשפטו או הוצאו להורג בארצות אויב, יובאו לישראל.
אך למרות האמור לעיל, לעקרון המקודש שפורט לעיל - יש וריאציות שונות שהתייחסות אליהן והיחס צריך להיות שונה.
קחו את טננבאום לדוגמא - האיש יצא מהארץ לעשיית רווח וכסף קל שהריח בעסקים מעבר לגבול בעם מדינות שניתן להניח שאינן מאוהבות ישראל המובהקות.
אסור גם לשכוח שטטנבאום אינו הראשון ברשימה זו וכבר קדמו לו, קציני צה"ל רבים שמצאו עצמם לאחר שחרורם מחפשים הצלחה וכסף בארצות חוץ במיוחד בדרום אמריקה ואפריקה, בעיקר בעסקאות נשק, אמון יחידות מיוחדות ושמם של ישראלים אפילו נקשר, בכמה מקרים של הפיכות צבאיות בארצות בהן פעלו.
גם במקרים אלו, למרות שמעשיהם לא תמיד תאמו את מדיניות החוץ של ישראל ואף הביכו את המדינה לא פעם - ישראל לא התנערה מאזרחיה והשתדלה לתת להם סיוע מורלי ומשפטי, לשחררם ולהביאם לישראל.
לא תמיד זה הלך חלק ולא תמיד זה הצליח, ראה מקרה רון ארד, עזאם עזאם, נעדרי סולטן יעקוב - אך המאמצים והרצון נמשכים ללא לאות.
העסקה המתרקמת בימים אלה, להחזרת השבויים/חטופים + אלחנן טננבאום, מתרכזת בטעות בעיקר בטננבאום, אולי בגלל שהחיזבאללה הכריז רק לגביו שהוא חי. בפועל, חלקו וחשיבותו בעסקה אינם עיקריים ומכריעים אלא דווקא שלישיית החיילים החטופים ובני משפחותיהם.
החלטת בית המשפט העליון, לפרסם את נסיבות חטיפתו, במגבלות מסוימות, סבירה הגיונית ועומדת בסטנדרטים של מדינה דמוקרטית ועיתונות חופשית ובמיוחד לאור הוויכוח הציבורי הער והאמוציונלי לגבי המחיר שיש לשלם עבור שחרורם - מאות מחבלים, רובם מסוכנים שעלולים לחזור לפעילות שתפיסתם עלתה בדמים.
אם לגבי החיילים ושליחי המדינה האחרים, שהקריבו את עצמם למען המדינה או העמידו את עצמם לרשות המדינה ומטרותיה בארץ או בחו"ל - המאמץ צריך להיות עילאי, בלתי מתפשר ויש לעשות כל מאמץ ולשלם כל מחיר הגיוני וסביר.
לגבי אזרחים נוסח טננבאום שהקריבו עצמם לעגל הזהב, לחמדנות ודאגה לעצמם בלבד, יש לעשות מאמץ כמוסבר לעיל - אך לא לשלם כל מחיר ובוודאי לא סביר ולא פרופורציונלי - שהרי עליהם לדעת, שישלמו מחיר אישי כבד והסיכון הוא על חשבונם בלבד.
________________________
הכותב הוא עורך-דין המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות.
