הצבע חזר לפניהם של חסידיו השוטים של מחנה השמאל בזכותם של שרלטני הקהילייה האירופית. דליה איציק שוב יכולה לצקצק בלשונה ולהזהיר את ראש הממשלה, שבה היא מכהנת בחסדו, שהוא עוד עלול למצוא את עצמו בודד מול פניה של ועדת חקירה ממלכתית, אם חלילה הוא יעשה את מה שהוא בעצם הבטיח למיליוני בוחריו; לא שמעון פרס, מי שחזונו הוביל את העם היהודי עד עברי פי פחת וגרם, בעקיפין, למותם של מאות יהודים בפעולות טרור; לא יוסי ביילין, מי שאחראי ישירות לתרמית הגדולה; לא כוהני הבולשביזם הראדיקלי, פרופסורים וסופרים, אלה שממשיכים להרעיל את נפשותיהם של תלמידיהם בבתי האולפנא בתורותיהם הניהיליסטיות, הפוסט ציוניות, שהשקר והתעתוע מבעבעים בהן באין מפריע.
אז למה, בעצם, שהערבים יחדלו להניח מטעני חבלה ולשלוח מכוניות תופת לרחובות הערים, אם עיתונאים כמו יגאל סרנה ותום שגב, גדעון לוי ואמירה הס, אכולי האיבה לכל מה שנמצא מחוץ למחנה הסהרורי שלהם, שוב מהינים לפזר אשליות שווא ולהלך אימים על הציבור, ואף טורחים להודיע לראש הממשלה שהוא צפוי להיקרא יום אחד לעמוד בפני בית הדין בהאג, כ"פושע מלחמה", אם הוא לא יישמע, רחמנא ליצלן, ל"עצותיהם"?
צריך פשוט להאזין לאנשים האלה, גרפומנים בגרוש, מי שהשינאה לתהליך הציוני זורמת בעורקיהם כמו משקה שנרכש בבתי מרזח שקירותיהם מרוחים בצואה, כדי להבין שסיכוייו של העם היהודי לשרוד במקום הזה הולכים ופוחתים. לא בגלל הערבים. בגלל חסידי "מחנה השלום", הבלתי שפוי, זה שלא היסס להמר על גורלה של הישות הציונית העצמאית וגרם לה, מעצם טיבו הבלתי רציונאלי, המשיחי, נזקים כמעט בלתי הפיכים.
הצרה היא שגם עתה, לאחר שיאסר ערפאת חשף את כוונותיו, אולי מוקדם מכפי שהוא התכוון לעשות, הם ממשיכים להפיץ את תורת הכזבים שלהם כפי שהם עשו בעבר; מתוך תקווה, שאין הם יכולים להסתיר אותה מרוב להיטות, להפוך את מדינת ישראל לגוף רופס וכנוע שייאלץ, בסופו של דבר, לקבל תכתיב שיכפה עליו נסיגה לקווי "תוכנית החלוקה" משנת 1947 והתרת שובם של מיליוני פליטים למקומות יישוב יהודיים, דבר שיביא, כמובן, את הקץ על ביתו הלאומי של העם היהודי.
לטעמם, של האנשים המופרעים האלה, מי שכשל לפני הבחירות, בקמפ דייויד, היה אהוד ברק. הוא פשוט לא הציע די. היה עליו, לשיטתם, למתוח את צווארו הרבה יותר כדי שהמאכלת תוכל לגזור ביתר יעילות - והרבה יותר מהר. חוצפתם אינה יודעת גבולות. מי שסבר שמבוכה והתלבטות ישתקו אותם לזמן מה לא מכיר את אופיים. אין להם שום עכבות.
הראדיקליזם שלהם אף פעם לא מפסיק לשלוח גרורות. הם תמיד מוכנים לבגוד ולהסגיר, להלשין ולרגל, ולעשות כל מעשה תועבה כדי להצדיק את קיומם הניהיליסטי. חרטה איננה מילה שהלקסיקון שלהם מכיר. הם תמיד מוכנים להטיף ל"מלחמת אזרחים". צודק רק מי שחושב כמותם. כל האחרים - מוקצים.
אסור לתת להם להרעיל את בארותיו של הרוב הציוני-היהודי. לא עוד. הגיעה השעה לחשוף את פרצופם האמיתי. הפוסט-ציונות שלהם היא רק מסווה. הם אף פעם לא היו באמת ציונים. הם תמיד ראו בלאומיות היהודית משהו מגונה. הזחילה בביבים היתה תמיד עדיפה בעיניהם.
הם לא רצו במדינה יהודית לפני שהבריטים עזבו את ארץ ישראל ב-14 במאי 1948 - והם לא רוצים בה עתה. מה שהם, בעצם, רוצים כעת הוא לכרסם בחוסנו של הרוב הציוני - ולהחזיר את הגלגל לאחור. לימים של טרם-מדינה. לימי הכלניות העליזים. לתקופה שבה הם יכולים היו לסייע באין מפריע לערבים - ולהסגיר לידי הבריטים את מי שלא חשב כמותם.
צריך פשוט להאזין להם; לא לערבים; לחסידים השוטים של "תורת השלבים היהודית". יש להם משנה סדורה. עוד נסיגה ועוד נסיגה. עוד התרפסות ועוד ליקוק. עד שהגולל ייסתם על העצמאות היהודית בארץ ישראל. את התורה הזאת הם מפיצים בכל העולם ומזינים בה את אש האנטישמיות והשינאה למדינה היהודית וליהודים. מאמריהם מתורגמים בידי גדולי האנטישמים, ואלה אינם צריכים להוסיף להם אפילו מילה אחת כדי לחזור ולגלגלם ברחבי תבל כתורתם-הם.
צריך להיזהר מהם כמו מן המים העכורים הזורמים מברזינו - ואולי אפילו יותר. חומרי חיטוי רגילים, כנראה, לא יועילו, ולכן צריך פשוט להצביע עליהם - ולגלות את קלונם ברבים.