פתגם אנגלי ידוע גורס "Before you know the Law know your Judge". ואכן, יש מידה רבה של אמת בפתגם זה, שכן הדין, הנתון לפרשנות, הוא פעמים רבות פועל יוצא של המפרש. הבנתו של השופט היושב בדין, דרך חשיבתו, אופיו והתנהגותו, הם מפתחות חשובים ומרכזיים בהצלחה במשפט.
הרמב"ם קבע, כי לשופט האידיאלי תהיינה התכונות הבאות:
"צריך שיהיה בכל אחד מהם ז' דברים ואלו הם: "חכמה וענווה ויראה ושנאת ממון ואהבת אמת ואהבת הבריות להן ובעלי שם טוב. ובמה יהיו אהובים לבריות בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה וחבורתם טובה ודיבורן ומשאן בנחת עם הבריות וכובשין את יצרם, אנשי חיל שיהיה להם לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו, כל דיין צריך להיות עניו, שונאי בצע, רודפין אחרי הצדק, אוהבים את האמת ושונאים את החמס ובורחין מכל מיני העוולה".
סוקראטס נתן דעתו על התכונות הנדרשות מהשופט היושב בדין ומנה בו ארבע תכונות: "לשמוע באורך רוח, להשיב כהלכה, לעיין בשקידה, להוציא משפט ללא משוא פנים". דהיינו: סבלנות, תבונה, חריצות, וחוש צדק. למכלול תכונות אלה היינו מוסיפים תכונה חיונית אחת לפחות: טוב לב. השופט חייב להיות אדם טוב וערכי, תכונה המקנה לו, מבחינה מוסרית, את הזכות לשפוט את זולתו.
גם חז"ל נתנו את דעתם לכך, בקובעם את התכונות הנדרשות לדיין: "כל מי שהוא חכם ועניו ושפוי וירא חטא ופירקו טוב ורוח הבריות נוחה ממנו (שאז גם דעת המקום נוחה ממנו; י.ס.ז.) עושין אותו דיין בעירו".
מכל מקום, שיקול הדעת השיפוטי הוא רחב ביותר, והגמישות של בית המשפט בעשיית צדק מתוך הבנה כי זה תפקידו העיקרי, אף היא משמעותית ופעמים היא קבועה במפורש בחוק. בסעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, נקבע כי: "בכל עניין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק".
הוראה דומה נקבעה בסעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה, המסמיך את בית המשפט הגבוה לצדק לדון בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק. הוראות חוק מעין אלו אינן מגבילות את השימוש שבית המשפט רשאי לעשות בסמכותו כדי להגיע לתוצאה צודקת במקרים שאינם נכנסים לגידרם. ההיפך הוא הנכון: הן מראות לו לשופט כי עליו לבחור בדרך המובילה לעשיית הצדק (שכן זוהי מטרתה של כל שיטת משפט ראויה), אלא שבהוראות חוק אלו ההסמכה לכך היא מפורשת, בעוד במקומות אחרים, בדרך כלל, היא משתמעת.
זאת ועוד, נראה, כי אין מדובר בהסדר שלילי, שבהעדרו אין לאמצו, אלא בכלל נרחב ומנחה, המורה לשופט היושב בדין איזו דרך עליו לבור לו (כלל המביא לתוצאה צודקת). זאת בדומה לגישתו של אפלטון, שראה את מידת הצדק כמידה החשובה ביותר שאדם חייב לאמצה. כל אדם, לא כל שכן שופט. בשופטים, בדומה לאחרים, אין אדם זהה לרעהו והניסיונות לקבוע קווים לדמותם, יהיו בהכרח מאולצים, שהרי פנים רבות לו לאדם ולשופט.
עם זאת, דומה שכל פרקליט המכין טיעונו חייב ליתן דעתו, לכל הפחות - כשם שהוא שוקד על מידת ההכנה המשפטית והכנת התקדימים לקראת המשפט - על ניתוח אופיו של השופט בפניו הוא ניצב.
ראוי שהפרקליט הטוען יזכור את עצתו הטובה של שופט בית המשפט העליון (בדימוס) חיים ה' כהן ז"ל בספרו "המשפט" ויטען בפני כל שופט, "כתלמיד העומד בפני רבו". הדבר נכון, לדברי השופט כהן, אף אם עולה הוא עליו בחוכמתו ובוודאי נכון הדבר שבעתיים אם אין הדבר כך.
מכל מקום, האפיונים הבאים המתארים את סוגי השופטים השונים הם חד-ממדיים. לעומת זאת, השופטים היושבים בדין אינם כאלו ולפיכך יהיו בדרך כלל לשופט ולשופטת מספר תכונות טיפוסיות שיאפיינו אותם ואת עבודתם השיפוטית.
התמהיל של מספר תכונות מאפיינות הוא רגיל וטיפוסי. על כן, רצוי למזג ולשלב אף את העצות השונות המתייחסות לכל אחד מסוגי השופטים באופן מושכל ובשינויים המחויבים, תוך שימת דגש על תכונת האופי הדומיננטית המרכזית.
חלק ניכר מעבודת הפרקליט מוקדש לחובה להתאים את עצמו, בלא לפגוע בזכויות מרשו ובלא להיגרר לחנפנות מיותרת, לאופיו של השופט בפניו הוא ניצב. על כן, יש לעמוד תחילה על טיבו ואופיו של השופט. נסקור עתה את המאפיינים העיקריים של השופטים, לקבוצותיהם השונות.
השופט החכם בעל התפיסה המהירה
כל משפט מורכב בדרך כלל משני חלקים: הגלוי והסמוי. החלק הגלוי כולל את הראיות, כפי שהן מובאות כפשוטן מפי העדים, כפי שהן עולות ממסמכים וכפי שהן מתגלות מעל לפני השטח. החלק הסמוי, לעומת זאת, קשה יותר לאיתור. הוא כולל את הסמוי מן העין משום שמנסים להסתירו או להקהות את חשיבותו. פעמים רבות מקופלת דווקא בו תמצית ההוויה של המקרה בו דן השופט.
השופט החכם בעל התפיסה הטובה לא יסתפק בראיות הגלויות והפשוטות בלבד, אלה המוגשות לפניו סדורות וערוכות, אלא יצליח לאתר את הטמון בהן. שופט זה יצליח להתבונן אל מתחת לפני השטח. חדות עינו והבנתו את נפש האדם יתנו בידיו את הכלים המתאימים לחדור, ככל האפשר, אף ללב האדם הניצב מולו: עד, בעל דין. האם תם לב הוא אם לאו?
החלק הסמוי טומן בחובו פעמים רבות את המניע לסכסוך, לאמירת השקר, לעלילה. הוא מקפל בתוכו את השאיפות, הכעסים, הדחפים והרצונות של הצדדים, גם כאלו שאין הם רוצים להודות בהם מחמת הבושה או בשל מניע נסתר אחר.
בחלק זה מקופלת פעמים רבות ה-leading point(נקודת המפתח) של המשפט כולו.
ניטול דוגמה: בסכסוך קרקעות בין יורשים, שכל אחד מהם קיבל מהמוריש שטח זהה בגודלו, אך שונה בטיבו, ירצה פרקליט הנתבע להראות כי התביעה נובעת מתחושת אפליה סובייקטיבית של התובע ולא מהבנה אובייקטיבית המבוססת על עובדות. החלק הגלוי במשפט כזה יהיה, אם כך, טענותיו של התובע על ההבחנה בין טיב הגידולים שאפשר לגדל בחלקתו, באיכות השמש המגיעה אליה, במידת המשקעים וכיוצא באלה נתונים אובייקטיביים. הצד שכנגד יתנגד לאלה ויטען שאין בהם ממש, שגודל השטח זהה והטיב המשתנה הוא מקרי או שאינו רלוונטי או שהעובדות עצמן אינן נכונות. עד כאן החלק הגלוי.
בחלק הסמוי, לעומת זאת, יניח פרקליט הנתבע את התשתית לתחושת האפליה הסובייקטיבית שמלווה את האח התובע, גם אם אין בסיס לתביעתו מהפן האובייקטיבי. הדבר ייעשה תוך סקירת אירועים מהעבר מהם ניתן ללמוד כי ננקט שוויון יחסי בין האחים, ובכל זאת לא היה התובע שבע רצון ממה שנפל בחלקו.
המסר הסמוי אם כן יהיה: "תחושת אפליה סובייקטיבית, חסרת בסיס, מניעה את התובע תמיד וגם בענייננו".
בעבודת הפרקליט המתדיין בפני השופט החכם, ברובד זה, שני שלבים. השלב הראשון הוא איתור החלק הסמוי ובחירת ה- leading point (טיעון המחץ); השלב השני הוא בחירת הדרך הראויה להצגת החלק הסמוי בפני השופט, וחשיפתו.
יתרונו של השופט בעל התפיסה הטובה נעוץ בראייתו החודרת והמעמיקה. אמת, אולי יהיה צורך להציג בפני שופט כזה את הנתונים כולם ולהניח לו לעבדם ולהגיע מעצמו לתוצאה המתבקשת (לכל היותר בעזרת רמיזה על הכיוון הסמוי). הדבר יעניק יתרון של ממש לפרקליט הנוהג כך משני טעמים. ראשית, השופט יגיע למסקנה בעצמו ומתוך תפיסתו והבנתו שלו ולכן ידבוק בה כבגרסה הנכונה. ושנית, הדבר ישמור על מידת העניין של השופט (בעל סקרנות אינטלקטואלית הצמא לדעת) במשפט ובטיעון המוצג.
פעמים רבות אף ירמוז השופט לפרקליט כי עמד על פשר העניין וניתן לעבור לנושא הבא. אצל שופט מסוג זה ראוי שהפרקליט יאמץ את עצתו וידלג הלאה, לאחר שהעמיד את כל הנתונים העובדתיים הדרושים כדי שמסקנת השופט תהא מושתתת על האדנים המוצקים הנכונים. כפרקליט, תן לשופט את הקרדיט לו הוא ראוי.
השופט ההוגן, בעל חוש הצדק
שופט זה יגיע תמיד לתוצאה צודקת ומאוזנת במקרה שלפניו, בלא להתחשב במגבלות טכניות, פורמליות או חוקיות. השילוב באדם אחד של השופט ההוגן בעל חוש הצדק עם השופט החכם בעל התפיסה הטובה יביא לתוצאה המשפטית הצודקת, הנכונה והמנומקת בדרך הראויה. שילוב כזה הוא אופטימלי.
שופט זה ימצא את הדרכים הקונבנציונליות והבלתי קונבנציונליות ויהפוך כל אבן כדי להגיע לתוצאה צודקת וראויה במקרה הנדון לפניו. פעמים רבות, יפנה לצדדים הניצים, יפרוש בפניהם את שיקוליו המשפטיים והלבר-משפטיים ויציע להם את הפתרון הצודק, לדעתו, למחלוקת. אם לא יאמצו את הצעתו, הוא ימצא את הדרך המשפטית (גם אם דרך חתחתים היא) המובילה לתוצאה צודקת בעניין הנתון להכרעתו.
שופט בעל טבע כזה יקפיד הקפדה יתירה בזכויות האדם הניצב בפניו מחד גיסא, אך לא ייתן, מאידך גיסא, לשיקולי פורמליות להטותו ממטרתו העיקרית במשפט - עשיית צדק.
השופט ההוגן הוא שקול בדעתו ופתוח לשכנוע. הוא יעניק זכות טיעון לבעלי הדין, לא רק מהטעם שהדבר מחויב על-פי דין, אלא משום שהדבר נחוץ לעשיית צדק. על כן, מתן זכות הטיעון לא יהא רק טכני פורמלי, אלא תהיה בו פתיחות לאפשרות לשכנעו לקבל דעה אחרת ושונה מזו שהחזיק בה בטרם תחילת המשפט, או במהלכו, שתוביל לתוצאה צודקת ורצויה.
על הפרקליט המופיע בפני שופט מסוג זה להתמקד בטענות מהותיות. הוראות החוק והפסיקה של ערכאות גבוהות יותר, יועילו לו רק ככל שהן מובילות לתוצאה צודקת. מקום בו אין הדבר כך, ימצא שופט זה את הדרך להבחין בינם לבין העניין בו הוא דן ועל כן לא יהא בהן כל טעם.
על הפרקליט להתמקד במספר מישורים בעת הטיעון בפני "שופט הצדק":
יש לעורר את חוש הצדק שלו לטובת מרשך. טען בלהט ובהתלהבות רבה. טען מעומק הלב, בכנות, באופן אמיתי ומשכנע. הדגש את הנסיבות האישיות של מרשך.
אם אין ניגוד בין הצדק להיגיון, לחוק הפורמלי או לפסיקה, לא יתעורר קושי. אם יש ניגוד בין החוק לצדק, אזי יש להדגיש את הפן של המוסר והצדק ולהסביר מדוע גוברים שיקולי הצדק המהותיים על שיקולי החוק הפורמלי. עליך להציג את החוק כנוקשה, אולי אף כארכאי, לעומת תחושת הצדק שלעולם לא נס ליחה. היה סמוך ובטוח כי "שופט הצדק" ימצא את הוראת החוק המתאימה לפסוק באופן שיתיישב עם מצפונו, ובלבד שעוררת את חוש הצדק שלו. יחד עם זאת, חובה לסייע בידו למצוא את הדרך הנכונה ביותר לעשות זאת מהבחינה המשפטית.
אם עלול להיגרם עוול לשני הצדדים וכל תוצאה שתיגרם תפגע במי מהם, יש להדגיש מדוע העוול שייגרם למרשך יהא רב יותר, מושרש ועמוק יותר מהעוול שייגרם לצד שכנגד. הטיית מאזן העוולות היחסי היא שתכריע.
הטיעון במהותו יהא מבוסס על הרגש, שכן הוא פונה אל חוש הצדק של בית המשפט. לרגש מתוסף כוח ההגיון הצרוף. במקרה כזה לא יהא מחסום שיוכל לעמוד בפניו, אולם כשההגיון הצרוף (שיקולי הרתעת הרבים, לדוגמה) מתמקם אל מול הרגש וחוש הצדק של המקרה הספציפי, אזי מלאכת הפרקליט קשה וסבוכה יותר ודורשת הדגשת העוול שייגרם לאדם הניצב מולו. שופט מסוג זה יעדיף לעשות צדק במקרה הספציפי, על-פני שיקולים מערכתיים וכוללניים. תפקיד הפרקליט במצב זה, מעבר להדגשת העוול שייגרם למרשו, הוא לאבחן את מקרהו כספציפי ולתחום את גדר השפעתו הכללית, זאת כדי להקהות את הדילמה בין האינטרס הכללי לצדק הפרטי.
השופט השטחי
שופט זה כבר ראה ושמע הכל במהלך חייו, או כך לפחות הוא סבור. שום טענה שתטען או הערה שתעיר ושום עדות מרעישה ככל שתהיה לא תעיר אותו משנת החורף שלו. למזלנו הרב, הוא מצוי במיעוט ורובם המכריע של השופטים אינם נכנסים למסגרת קודרת זו. העניין שהבאת בפניו מעניין אותו כשלג דאשתקד. בשלב אחד בלבד תעורר את תשומת ליבו, השלב בו הגעת להסדר טיעון או להסדר פשרה. או אז תוכל לגלות אצלו זיק של עניין במתרחש, מתוך תקווה כי ייצא להפסקת צהריים מוקדמת בזכות ביטול ישיבת ההוכחות.
שופט מסוג זה ינמנם לעתים קרובות באולם בית המשפט מתוך אדישות ומחוסר עניין במתרחש, שכן מה כבר ניתן לחדש לו, ובמה שונה תיק זה, המתנהל כעת בפניו, מכל אותם מאות תיקים שהובאו בפניו? כפי שהחליט בעבר יחליט גם בזו הפעם.
הוא יאפשר לצדדים להתקוטט בפניו באין מפריע ויאיץ בהם להתקדם הלאה, בלי להכריע בסוגיות הטעונות הכרעתו. את כל ההחלטות וההכרעות ידחה לשלב הסיכומים ואז ספק אם יתייחס אליהן ברצינות הראויה. הכרעת הדין ופסקי הדין שעליו לתת מתעכבים תחת ידו חודשים ארוכים, לא מתוך עומס עבודה או מחמת יומנו העמוס (חבריו השופטים כבר עמדו על טיבו ולפיכך מנותבת אליו כמות קטנה בהרבה של תיקים מזו המגיעה לאחרים, אולם הדבר לעולם לא יפריע לו להלין על העומס הרב בו הוא נתון). שופט זה ימצא כל אמתלה ולו הקלושה ביותר כדי לדחות את שמיעת תיקי ההוכחות הקבועים אצלו למועדים רחוקים. דרך קבע נוצר אצלו עומס, מאחר שכל דיון נמשך אצלו כדבר שבשיגרה במשך שנים ארוכות. עינוי הדין למתדיינים יהפוך לחלק מהשיגרה וכשיטה להתשת הצדדים עד שיגיעו להסדר ביניהם, שיפטור אותו מהצורך להכריע בפלוגתא ולרשום פסק דין ארוך ומנומק.
התנגדויות, טענות על אודות תנאי מעצר, טענות מקדמיות ובקשות ביניים אחרות דינן לזכות בחוסר התייחסות, בהתעלמות, במקרה הטוב, או באמירות סתמיות דוגמת "הבקשה נדחית" ללא נימוקים, במקרה הרע. העיקר שהמשפט יימשך ויסתיים ללא הפרעות מיותרות מצד עורכי דין "טורדניים". אם יש לך עניין צודק וראוי, אין זו הכתובת הנכונה להגיע אליה. שופט זה עלול לראות בך מטרד מייגע, סיזיפי, ו"להעניש" את לקוחך על התעקשותך-שלך בנושאים לגיטימיים, שהוא לא טרח להעמיק בהם. הוא חיווה דעה סתמית ושטחית, בלי ללמוד את העובדות והמצב המשפטי העדכני, או ניסה לאכוף עליך פשרה שאינה צודקת, שהצד שכנגד שש לאמצה מטעמים ברורים.
עם זאת, אם בידך תיק חלש ויש ברצונך להגיע לפשרה או להסדר, אתה מצוי בידיים "טובות".
היה סמוך ובטוח כי כל עילה ורמז, ולו הקלושים ביותר, שתיתן לו להפעלת הסדר פשרה, יניעו אותו ללחוץ על הצד השני לאמץ את תנאי הצעתך "המופלגים", תוך שכנוע, חסר בסיס בדרך כלל, כי סיכוייו המשפטיים בניהול ההליך קלושים.
כיצד יש לנהוג באולמו של שופט זה? הכלל הבסיסי בדבר התאמת עורך הדין לשופט, תקף גם כאן. קל להופיע בפני השופט טוב הלב, או החכם בעל התפיסה ונעים ההליכות. דווקא כאן נבחן עורך הדין ביחסי האנוש שלו. עם כל הביקורת שיש כלפי השופט וכלפי הדרך שבה הוא מנהל את חירותם ורכושם של אנשים, עדיין מצוי לקוחך בידו לשבט או לחסד. עימות ישיר לא יהיה יעיל, בדרך כלל, אלא יבצר אותו בעמדותיו השגויות, מטעמי כבוד או שררה. ייתכנו מקרים של הגדשת הסאה מצד השופט שבהם לא יהיה מנוס אלא לנקוט, כאמצעי אחרון, צעד קיצוני ועימות חזיתי כדי ליישר את ההדורים כבר בשלב המקדמי של המשפט, או כדי לשמור על זכויות הלקוח.
נסה, אם כן, לשמור על אווירה רגועה באולם זה. אל תנסה לשנות סדרי בראשית, כי במרבית המקרים לא תצליח בכך. נסה להגיע לתוצאה הטובה ביותר האפשרית בנסיבות המגבילות הקיימות, שאתה מודע להן. אם יש מקום לפשרה או להסדר, חתור אליהם והיעזר בשופט לצורך כך. עם זאת, אל תסכים לוותר על עניין צודק של מרשך. אם הדבר דורש התעקשות ועמידה על זכויותיו עשה זאת מלכתחילה (מומלץ לעשות זאת ברוגע ובשקט בטוח, כדי שסירובך לא ישמש כבומרנג נגד מרשך, אלא כמנוף להפעלת לחץ מצד השופט על הצד השני להתפשר). האיזון הנדרש עדין ביותר; האינטואיציה שלך היא הקובעת, בסופו של דבר. עצתינו היא לשמור על האווירה המנומנמת, הרגועה, ולא לחולל מהומה, תוך שמירה עקבית על זכויות שולחך. מוטב להמעיט בהתנגדויות ובבקשות ביניים ולצמצמם את הטיעון לנושאים חיונים והכרחיים ביותר. ממילא הטענות לא תזכינה להתייחסות הולמת, ואתה מסתכן בכך שתסווג כטרחן המטריד את בית המשפט, או אז כול טענותיך תדחינה באופן אוטומטי.
___________________________________________________________
עו"ד יורם סגי-זקס, יליד 1968, נשוי ואב לשלושה. בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן. הוא משמש כסניגור פלילי ובמהלך שנות עבודתו ייצג נאשמים באלפי משפטים פליליים, בשלל מקרים אנושיים ומרתקים. הספר 'רזי המשפט' שיוצא בימים אלה (בהוצאה עצמית) הינו ספרו השני.
במקביל משמש עו"ד סגי-זקס גם כיו"ר התנועה למלחמה בעוני (הל"ב), זוכת "אות הנשיא למתנדב" לשנת 2002. הל"ב פועלת ומעניקה מזה 9 שנים סיוע וייעוץ משפטי למי שידם אינה משגת לשכור שירותי עורך דין. מאות פעילי התנועה הינם מתנדבים וברובם סטודנטים ומתמחים למשפטים הפועלים בלא תמורה כספית. יחד עם עוה"ד יורם סגי-זקס עומד בראש התנועה למלחמה בעוני (הל"ב) עוה"ד דובי ארבל.
_____________________
לרכישת הספר ניתן להתקשר 056-450807 (נילי) או באמצעות טלפקס 08-9380217.
