אנו נמצאים כעת בין פסח לעצרת, בין חג החרות והמצות לחג מתן-תורה והביכורים.
שני חגים אלו מציינים מעגל של גאולת ישראל ממצרים, כשיחד עמם מצטרף גם חג הסוכות המשלים את המעגל: יציאה ממצרים, מתן תורה והליכה במדבר.
מעגל זה מצוין באורחות חיינו באופנים רבים: בחגים, בתפילות, באזכורים ובמנהגים.
אך נדמה כי 'העיקר חסר מן הספר': מדוע איננו מציינים בשום דרך את הכניסה לארץ ישראל? מדוע לא חוגגים את יום העלייה מן הירדן והכניסה לארץ ולא מציינים אותו בשום דרך? קרוב לודאי אף שרוב הציבור כלל אינו יודע מהו יום כניסתנו לארץ ישראל!
אדרבה, ישנה לכאורה מגמה עקבית של הדחקת והשכחת הנושא, או לפחות גימודו.
הרי כולנו יודעים מדוע מציינים את שבת הגדול בטרם הפסח וגם הקטון שבישראל יודע לצטט את הטעם המופיע בפוסקים - שישראל קשרו את פסחיהם לכרעי המיטה בלא מורא מהמצרים (עיין טור או"ח ת"ל ונושאי-הכלים בשו"ע).
מאורע זה התרחש בתאריך י' בניסן, אשר אותה שנה חל בשבת ולפיכך נקראת שבת-הגדול.
וקשיא, מדוע מציינים את יום השבת שבו אירע המאורע ולא את התאריך שבו אירע, י' בניסן? הרי ברוב השנים חלה שבת-הגדול לא בתאריך הנכון?
ועונים המפרשים, שהואיל ובי' בניסן אירע דבר נוסף, קיים חשש שיחשבו שמאזכרים אותו ולפיכך הסמיכו את אזכור הנס הגדול של קשירת הכבש ליום השבת, ואין חשש שיחשבו שזה בגין הדבר השני שאירע ביום חול.
ומהו אותו אירוע?
העליה מן הירדן והכניסה לארץ ישראל בתום ארבעים שנה! (עיין או"ח, ת"ל בב"ח ובט"ז).
דהיינו קיים 'חשש' שחס ושלום יחשבו שאנו חוגגים את י' בניסן בשל הכניסה לארץ ולא בשל קשירת הכבש! מכאן ראיה שחז"ל לכאורה לא היו מעוניינים שנשמח ונחוג את יום הכניסה לארץ!
כמו כן, אנו מוזגים בליל-הסדר ארבע כוסות ומסמיכין זאת לארבע לשונות גאולה המופיעות בפר' וארא ע"פ דברי המדרש (ב"ר פח ה'). יש אף המציינים זאת במפורש באמירת 'יהי רצון' לפני כל כוס וכוס. זאת, תוך ידיעה ברורה שאנו משמיטים את לשון 'והבאתי'.
דהיינו אין 'הרמת כוס' לכבוד הכניסה לארץ!
(ואף שבפסחים קיח. יש הגורסים בדברי ר"ט שכוס חמישי אומרים עליו הלל הגדול -עיין ר"ח, רי"ף ורא"ש- אך מ"מ לא נפסק כן להלכה אלא רק מי שהוא "איסטניס או תאב הרבה, יכול לשתות כוס חמישי ויאמר עליו הלל הגדול" -תפ"א, א' בהגה).
אפילו בהגדה של פסח, בקטעי ה'מגיד', שיאו של מהלך היציאה ממצרים הינו ב-"אחרי כן יצאו ברכוש גדול"... ולא במה שאירע לאחר מכן!
למה הדובר דומה, להבדיל - לחלוץ מרכזי במשחק כדורגל, שבעט בכדור בעיטה מצוינת, גבוהה וחזקה לכיוון השער. הקהל כולו מריע ומתלהב, קם על רגליו ו...הולך הביתה! אף אחד אינו ממתין לראות האם הכדור בסופו של דבר נכנס לרשת והבקיע גול!
האם אכן ישנה מגמה מכוונת כנגד אזכור הכניסה לארץ, ומדוע?
להבנת הענין צריך להגדיר תחילה את מה בדיוק אנו מציינים בחוגגנו את חג הפסח. לשם כך יש להבין מהי המשמעות האמיתית של היציאה ממצרים.
החג שאנו חוגגים בפסח בא לציין את הגעת עם ישראל לרמה רוחנית מסוימת בהתנתקו ממצרים ואליליה. ההשגה הרוחנית של עם-ישראל הינה העיקר ביציאה ממצרים ולא עצם היציאה מן השעבוד הקשה, הגשמי.
ביציאת מצרים הגיע העם לרמת אמונה גבוהה ומחודשת שאותה לא הכיר קודם לכן ולפיכך נקבע החג.
השפת אמת בדרשותיו לאורך השנים מסביר כי ביציאה ממצרים התבצע תחילה התהליך של 'סור מרע', ההתנקות מהמצרים, ולאחר מכן 'עשה טוב' בקריעת ים-סוף, עת קיימו את ציווי ה' "וישובו" בחזרה לכאורה לכיוון מצרים, תוך אמונה וביטחון בה'.
כמו כן מוסיף השפת אמת שיציאת מצרים היתה גאולת הגוף וגאולתן של ישראל ואילו קריעת ים-סוף היתה גאולת הרוח ומלכות ה', אשר איבד את מצרים.
ולפיכך קריעת ים-סוף היתה ביום השביעי, כעין 'שבת' של פסח.
דהיינו, לחג הפסח ישנם שני קצוות -למעשה שני ראשים: חג ראשון - הפסח, שבו העתיקו את מקומם באופן פיזי, אך טרם נגאלו מהמצרים, וחג שני - שביעי של פסח, שבו נגאלו רוחנית והפוטנציאל הטמון בהם יצא אל הפועל, ולפיכך רק אז אמרו שירה (שפת אמת, בשלח, מספר שנים בדרשות).
ביציאת מצרים החל בעם תהליך הדרגתי של אמונה, אשר הגיע לשיאו בקריעת ים סוף.
היטיב לבטא זאת הרב מונק:
"..הסיפור על הצלתם על דרך הנסים הגלויים של בני ישראל מיד רודפיהם, על-ידי בקיעת ים-סוף, צריך אפוא לעמוד כולו בסימן השם הגדול הזה, מפני שדווקא במאורע זה נתגלו בצורה ברורה מאין כמוה גבורת ה' האדירה ושלטונו המוחלט בכל כוחות הטבע וההיסטוריה. עד כדי כך, שישראל הכיר אז במעשי נסים אלה את 'אצבע א-לוקים' לא ברמז, כי אם את כל מידת יכולתה האין סופית במלואה: 'וירא ישראל את היד הגדולה'.
מפני חשיבותה של שירת הים, אומרים אותה כל כולה בעמידה ובהבלטת סימני טעמיה" (הרב מונק, עולם התפילות, 'אז ישיר' -עמ' צא).
"...חשובה במיוחד הזכרת יציאת מצרים, שכן בדיבור הראשון של עשרת הדברות התגלה ה' כמי 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים', אולם כדאי להזכיר את קריעת ים סוף, מפני שדבר פלא זה העיר ביטחון ואמונה בלבותיהם של בני ישראל -'ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שם, 'עזרת אבותינו' -עמ' קכב).
דהיינו, בנוגע לשאלתנו, חג הפסח מציין את תחילתו של המעגל האמוני שהחל ביציאתם ממצרים, ואשר נסגר למעשה בקריעת ים סוף, כשאמונת עם ישראל הגיעה לרמת שיא ורוממות, ואת זה מציין חג שביעי של פסח. הוא אינו חג עצמאי אלא 'שביעי' של החג הראשון, 'השבת' של פסח (ולאור המשל דלעיל, הקהל אכן המתין עד שביעי של פסח וראה את הבקעת הגול הראשון!).
ישנו עוד מעגל המתחיל בחג הפסח: את הטיפוס במעלות הרוחניות המשיך עם ישראל גם לאחר קריעת ים-סוף, עד אשר הגיע למעמד הר-סיני.
בקבלו את הלוחות והתורה, הגיע העם למימוש רמתו הרוחנית הגבוהה, קרי- הוצאתה לפועל ע"י תורה ומצוות, וקבע לדורות את הנורמה של 'נעשה ונשמע', עת הגיע למדריגת חמישים שערי בינה (לאחר עקירת מ"ט שערי טומאה בעת יציאת מצרים).
אנו לדורות, פוסעים כל שנה ושנה בעקבות אבות אבותינו באותן דרגות ועולים מספירה לספירה בימי העומר, החל בחג הפסח וכלה בחג השבועות. עם השלמת ארבעים ותשע הספירות אנו מגיעים ליום החמישים, שער החמישים, וחוגגים את חג מתן-תורה, כהשלמת המהלך הרוחני של יציאת מצרים. לפיכך נקרא חג השבועות 'עצרת', דהיינו הוא יומו האחרון של חג הפסח והוא אינו חג עצמאי, הוא 'שבועות' - שבעה שבועות מהחג הראשון (ואם תרצו- זהו כבר גול שני!...).
נמצא אם כן חג הפסח נשלם למעשה בשני מעגלים שהחלו בו:
- המעגל האמוני -נסגר בשביעי של פסח,
- המעגל הרוחני -נסגר בחג השבועות.
נמצאנו למדים אם כן שבעצם חג הפסח אינו מציין את חגיגת הפורקן מן הגלות, אלא את רוממות העם, באמונתו וברוחניותו, כתוצאה מהיציאה ממצרים.
לאור זאת, אין תימה מדוע לא מציינים את הכניסה לארץ: היא איננה המשך ישיר של המעגלים שצוינו לעיל.
אך בתשובה זו טמונה השאלה עצמה: מדוע בעצם לא מציינים את סגירת המעגל הגשמי של היציאה מהגלות ולא חוגגים את גאולת הארץ והכניסה אליה?
מדוע 'מתעלמים' ממעגל זה, עד לכדי ההשלכות שהבאנו בתחילת דברינו?
במשך הדורות מקובל היה לומר שמעגל הגאולה הזה לא צוין הואיל וביאתם לארץ לא היתה נצחית, שהרי בסופו של דבר גלינו ממנה (ושוב שבנו אליה ושוב גלינו ממנה). ובעצם באם היו מתקנים חג לציון הכניסה לארץ, יהא טמון בכך עצב וחשש מן העתיד, דבר שהיה בוודאי נכון בעת שהיינו בגלות, וכן בעצם החשש מגלות נוספת.
אך לעומת זאת, היציאה מהגלות ההיא, ממצרים, היתה אכן נצחית ולא שבנו לשם וחגיגה כזו היתה תמיד רלוונטית בהיותנו בגלות, כי תמיד יש לבטוח בה' שיוציאנו ממסגר כפי שגאלנו ממצרים.
אך לעניות דעתי יש לחדש דבר בישראל.
כשם שעם ישראל הלך מחיל אל חיל חמישים יום עד למעמד הר סיני -ואנו מציינים זאת בכל הדורות בספירת העומר - כך גלוי וידוע שבדורנו זכינו לשוב מהגלות הנוראה והארוכה ולהקים מדינה יהודית בארץ ישראל, בתהליך הגאולה השלישית והאחרונה, אשר ממנה כידוע 'אין ירידה'.
יתרה מזאת, זכינו ללכת מחיל אל חיל והגענו לחמישים שנה של ריבונות יהודית עצמאית בארץ הקודש ללא שעבוד מלכויות.
דהיינו, גם אם היו ספקנים באשר לקיום הבטחת השיבה לא"י בדורנו, בהגיענו לשנת היובל הותרו ספקותיהם. בשנת היובל הגענו לשער החמישים".
למהלך הקמת המדינה בדורנו 'אין ירידה'! שהרי כידוע היובל הינו נצח ומסמל נצחיות (עיין כלי-יקר פר' בהר, שלא תהא הארץ שייכת לבנ"א יותר מחמישים שנה "כי לי כל הארץ").
וראוי לחדש ולהנהיג שביום העצמאות נחגוג את השלמת המעגל השלישי והאחרון -אשר היה מיותם כל הדורות - מעגל הארץ.
נמצא חג הפסח נשלם בעוד מעגל אשר נסגר ביום העצמאות - מעגל הכניסה לארץ.
שהרי גם לו נמנעו בזמנו מלציין את הכניסה לארץ, בשל הטעם שבסופו של דבר גלו ממנה, הרי שכעת זכינו בחסדי ה' ש'הכניסה לארץ' בתאריך ה' באייר ה'תש"ח הינה נצחית ומוחלטת (ויש דברים שרק בהסתכלות מרוחקת ומאוחרת ניתן להבינם ולנתחם, בדיוק כפי שחז"ל לא תיקנו חג בימי החנוכה עד שלא חלפה לה שנה והוכח שהנסת היוונים היתה מוחלטת, כך משהגיע היובל גלוי וידוע שגאולת עם ישראל בא"י הינה נצחית ומוחלטת).
ולפיכך אני מציע להנהיג בסעודת החג ביום העצמאות (איש בביתו או על יד 'המנגל') את שתית הכוס החמישית, כנגד לשון "והבאתי" אשר בכל הדורות לא זכינו לשתותה.
אותה כוס חמישית אשר המתינה לגאולתה של ארץ ישראל, אותה כוס חמישית אשר נקראה כוסו של אליהו, מבשר הגאולה.
וסומכין לשתייתה את אמירת 'הלל הגדול' כפי שתיקנו כבר רבותינו.
ויהי רצון, שנזכה בשנה זו שיסיר ה' מאתנו את כל עצות אויבנו ושיבוא לציון גואל צדק בב"א.
________________________________________________
נכתב בשנת היובל למדינת ישראל
