לאחרונה הורה שר החוץ האחרון שלנו, לעת הזאת, לכול נציגויותינו הדיפלומטיות באשר הן, לחדול מן השימוש בצירוף "זכות השיבה" ולהשמיש תחתיו את הביטוי הפואטי "רצון השיבה". יפה. אבל מוחי המזדקן, שנחרטו בו לעד כמה וכמה מלילות מלחמת העצמאות שלנו, יכול עדיין להציע לו צירופים פואטיים לא פחות יפים ואולי אף הולמים יותר את מצבם הנפשי של הנוגעים בדבר. למשל: "געגועי שיבה", "מאוויי שיבה", "כיסופי שיבה" ואפילו "אם תרצו - אין זו אגדה" ועוד כהנה וכהנה, וכול המרבה לספר ביציאת מצרים או בזכות שיבה לארץ כנען או ארץ ישראל - הרי זה משובח...
אלא דא עקא שלא זכות שיבה דרושה לשני העמים הניצים על חלקת האלוהים הקטנה הזאת, בואך מן הים עד הירדן - אלא "מניעת נטישה".
עם אחד, שכבר זכה והקים לעצמו מדינה עצמאית לכאורה, מניח למנהיגיו לעשות כל מעשה תמוה, פזיז ורשלני - לרָצות גילדות של סרסורי ממון, משיחי שקר, רודפי כבוד, מלחכי פינכא מיקצועיים ושאר טפילים כיוצא באלה; עם הרואה כיצד מוטציה מפלצתית של סס-הנמר הידוע לשימצה ברוב גני העדן שעלי אדמות - חודרת, מכרסמת ומשחיתה את כול גזעי וענפי הממשל, הכלכלה, התרבות והאמנות, ואפילו את החוק והמשפט, רחמא ליצלן - ואינו עושה דבר, מלבד אולי להאנח, מה שקרוי ביהודית מדוברת "לעשות קרעכצן"; עם שהתרגל להסתפק בהרמת גבה פה ושם לנוכח מעשים שלא ייעשו ולנוכח מחדלים שנעשו ומוטלים חסרי תקנה מזה שנים על שנים, משל הייתה בהם יד הגורל הנעלמה, רחמנא ליצלן.
והעם השני, מעין בר-מצרא מתוך כפייה של הראשון, שבמקום לקום ולקומם עצמו בגורדי שחקים למען שמר מטע, בוסתן, שדה וניר באותה חלקת אלוהים הקטנה שנותרה לו לשבת עליה אחרי אינספור מלחמות מיותרות והתכתשויות מתישות - רובץ בין המשפתיים על יצועים מגואלי זיעה ודם ישנים וחדשים ומואכל על ידי מנהיגיו, לרוב בעל-כרחו, בפגרי חלומות גאולה ובקש וגבבה של הבטחות לזכות בחסדיהן של בתולות מזדקנות באיזשהו גן-עדן דמיוני. אללה ירחמו.
והוא אשר יש לחזור ולומר ולהכריז ולשנן: מותר לנו כבר לבטל את חוק השבות ומותר לנו כבר לשמר את זכות השיבה כעניין של הרגשה. לא לחוקי שבות ולזכויות שיבה זקוקים שני העמים האלה באופן נואש - אלא למעשים גדולים ומופתיים למניעת נטישה.
מעשים שאם לא ייעשו במהרה בימינו - תהפוך בעתיד הלא רחוק כברת הארץ שבין הים והירדן למושב זקנים מעוטי-יכולת, ולבסוף - ולבית קברות אחד גדול. הצעירים ובעלי היכולת יקומו וילכו ויתפזרו למקומות שנעשה בהם כל-העת כל-שניתן כדי להפכם לבטוחים ומבטיחים עתיד טוב יותר ליושביהן.
אם לא ייעשה פה במהרה מעשה של חזון-מציאותי, עשוי להתקיים בצאצאינו ועלול להתקיים בנו הפסוק העתיק, הנצחי והקוסמופוליטי: " Ubi bene ibi patria " , כי בסופו של יום "במקום שטוב - שם המולדת", וזו אולי סיבת הסיבות שמדינות כמו ארצות הברית גדלו והתעצמו והצליחו כל כך בזמן קצר כל כך.
ולפני סיום: מותר לבני-אדם לחשוב ולדמיין ולהרגיש ואפילו להטיל ספק בכול דבר. זהו מותר האדם מן הבהמה. מותר לנו לחשוב שהזמן יכול לנוע לאחור (כמה מגדולי המדענים כבר חושבים כך...); מותר לנו לדמיין שהנהר מעפיל אל ראש ההר; מותר לנו להאמין ששבעים בתולות, ואולי אפילו שבע מאות, מחכות ברגליים פעורת כמו השמיים לדון ז'ואנים מסמורטטים שכמונו; מותר לנו אפילו לפנטז שאלוהים ישחק איתנו שש-בש או דמקה או אולי שח, ברגע שיתפנה לשעה קלה מניהול היקום האינסופי שלו והיקומים המקבילים לו; מותר לנו לחשוב ולדמיין ולהרגיש ולהרבות בהבלי העולם הזה עד כדי אפיסת כוחות; מותר לנו כל זאת כל עוד זה לא מזיק לזולת; כי גם לזולת מותר כל זאת כל עוד זה לא מזיק לנו - וכשנכיר בזאת אי-פעם קרוב לוודאי שייטב לכולנו כאן על פני האדמה, כי עד להודעה חדשה - השמיים ריקים.
ולסיום, ברשותכם, עוד אחת קטנה:
בַּמָקוֹם שֶאַת "UBI BENE IBI PATRIA" אמת נצחית
במקום שאת - שם המולדת
השדות הכרמים פרדסי האביב
החלב והדבש האוויר הנושא את
ציפורי השיר ששפתן היא שפתִי
במקום שאת - שם השקט
שאליו נמשכות הטובות במילים
שעל פיו נושקים כל חוקי הטבע
ושותקים לנצח התותחים
במקום שאת - שם הפתח
האחד - היחיד אל החיים
אל חולות הזהב וחופי הפלא
אבל איפה אני?
במקום שאת - שם החופש
לאהוב ולצחוק עד אובדן החושים
ואולי כבר אבוד-לי אולי זה החושך
הסגור הנעול הסופי
במקום שאת - שם החשק
הדן לחיים המוציא לחיים
והינה החלב והדבש והשמש
והינה עוּבָּרֵי החלום והשיר
במקום שאת - שם המולדת
שבה לא סוגדים לקברים ושלדים
שבה החלום - הוא המלך
והשיר - אלוהים
במקום שאת - שם המולדת
לא דת ולא גזע לא סירחון-קנאים
שמבריח ציפור - שממית פרח
שמקפיא דם ילדים
במקום שאת - שם המולדת
האחת-היחידה - השאר שקרים
ושום ילד לא מת למען שום ארץ
הוא מת כי אין אלוהים -
במקום שאת - שם המולדת
ואם תלכי אלך גם אני
ואם לא תרצי בי אמות כמו ילד:
קדוש בעל כרחי - הנ"ל.
