לפני שנים, בהמתיני בפרוזדור בית המשפט, נתקלתי בפרקליטה מפרקליטות מחוז חיפה, שיצאה מזועזעת מדיון כלשהו. התעניינתי לדעת על מה ולמה, והיא סיפרה לי כי זה עתה יצאה מדיון בו נאשם בעבירה חמורה הודה ונגזר עליו עונש מגוחך. בית המשפט אף הרחיק לכת והודה לנאשם על הודאתו באשמה, ועל כך שחסך עינוי דין מבית המשפט! עד עתה, ציינה, ידעתי שמושג עינוי דין מתייחס לנאשם - לא לבית המשפט - כנראה שטעיתי!
נזכרתי בסיפור זה למקרא מאמרה של השופטת מיכל אגמון-גונן: "אי תלות שיפוטית-האיום מבפנים" [המשפט גיליון 18 ע"מ 2 ואילך]. מאמר זה מתייחס לסכנה של פגיעה באי התלות השיפוטית הנובעת מהחלטות פרסונליות, תקנות וסדרי דין פנימיים הנקבעים על-ידי הנהלת בתי המשפט ונשיאי בתי המשפט ושתכליתן הגברת יעילות עבודת המערכת.
כבר בתחילה אבהיר כי עם רבות מההערות המחברת במאמר הסכמתי, והן בעיני אמיתות מובנות מאליהן, שאין צורך בהערות שוליים רבות מידי כדי לבססן. אכן, הזכות להליך שיפוטי הוגן עלולה להיפגע על-ידי הנחיות נוהליות נוקשות. יש לאפשר לכל שופט מידה ניכרת של שיקול דעת, לרבות שיקול דעת מנהלי בעבודתו ויש להקפיד על כך שלא תהיה על שופט מרות אלא זו של החוק.
אף על-פי כן, המאמר גורם אי נחת. נראה כי אי התלות השיפוטית, שנועדה להגן על האזרח הפכה להיות ערך, שמטרתו היא הגנת השופט מפני "התעמרות" מערכת משפט בשכרו, בקידומו, בחופשותיו, בנושאי עבודתו וכיו"ב. אני מניח כי בשלב זה תעלה טענת השופטים שהגנה על האזרח והגנת עצמאותם ותנאי עבודתם של השופטים חד הן. כאן המקום לקום ולומר לשופטים הנכבדים, כי ממש לא מדובר באותו נושא. צר לי, אך גם עשרות פסקי דין ומאות הערות שוליים שיפסקו כי קביעת תאריכים לדיון, הוא נושא שמאז ומעולם היה קשור ב"ענייני שפיטה" לא ישכנעו אותי בנכונות הקביעה.
אי התלות השיפוטית, ככול שהיא נוגעת לסדרי עבודה, אינה ערך מוחלט. אין להשלים עם מצב בו עצלות, אי יעילות, אי רצון לעבוד ו/או שחיקה מצטברת, יזכו לחסינות מפני סנקציה ואפילו מקורה של הסנקציה נובע מהנהלת בתי המשפט ונשיאי בתי המשפט.
שופט אזרחי הקובע שני קדמי משפט ליום, ומסיים את הדיון בהם בשעה 10:00 ולאחר מכן פורש למנוחה בביתו, אינו צריך להיות בכלל במערכת. אי התלות השיפוטית, על-פי מובנה המקובל, גרמה לכך שלציבור הצרכנים אין כל אפשרות לפעול נגד שופט כזה, והעילה של העברת שופט מתפקידו בשל אי יעילות ועצלות כרונית אינה מעוגנת בספר החוקים או בפרקטיקה. אם אנחנו כצרכנים חסרי אונים מול הניצול המחפיר לרעה של אי התלות השיפוטית, מן הדין לתבוע שמערכת בתי המשפט תעשה משהו בנדון.
יש לי ביקורת רבה על סדרי דין ונוהל חדשים ועל מוסדות כמו המנ"ת, שופט המוקד, הדיון המהיר ועוד. באופן אישי אני מאמין כי שופט יעיל יתפקד טוב בכל שיטה ואילו לשופט עצל וחסר מוטיבציה לא יועילו סדרי דין חדשים. לטעמי, הדרך היעילה היחידה לייעל את המערכת היא לגרום לפרישתם בכבוד של שופטים, ששוב אינם מתאימים לכהן בה. ללא כל קשר לויכוח זה, לא ניתן להסכים לכך שאי התלות השיפוטית תהיה לסיסמת הקרב של השופטים המבקשים להגן על עצמם, הרבה יותר מאשר על ציבור הצרכנים.
הערה אחרונה: מעניין שאחת הדוגמאות שהמחברת משתמשת בהן, כדי להראות את סכנותיה של ההתערבות מצד מערכת המשפט בעבודת השופט הבודד, מתייחסת להעברת שופט פלילי שהקל במידה מופלגת בענישה לדון בתיקים אזרחיים. בנושא זה יש להעיר, כי שופט הפוסק עונשים שהם במידה רבה בניגוד לרמת ענישה [לקולה ולחומרה] שנקבעה ועוגנה בפסיקה, פוסק בניגוד לדין. אם שופט זה פועל כך כשיטה, הוא מעיד על עצמו שאין עליו מרות הדין. שופט כזה אין להעביר לדיון בתיקים אזרחיים, אלא יש לפעול מייד להעברתו מתפקידו.