הידיעה על כינון ממשלה חדשה במצרים לא "עשתה כותרות" שמנות. מישהו זוכר מי היה ראש הממשלה המצרי היוצא? את מישהו מעניין, שראש הממשלה החדש הוא אחמד נאזיף, שבממשלה הקודמת היה שר התקשורת והטכנולוגיה?
אומנם כן, אנחנו זוכרים את אחמד מאהר, שר החוץ הקודם שהתעלף לנו בהר הבית בירושלים, בעת ביקורו כאן, ונצטרך להתרגל מעתה למחליפו. זה יקרה, כאשר הלה יתחיל לנזוף בנו, או כאשר יאשים את ישראל באחריות למה שקורה, ובוודאי בעת שיגיע לביקור במוקטעה ברמאללה כדי להרים את רוחו של האיש הנצור שם.
לאחר כינון הממשלה החדשה בקאהיר, ספק אם עוד נשמע לעתים קרובות את השם אחמד נאזיף. והסיבה פשוטה: בדמוקרטיה נוסח מצרים מי שקובע הוא ה"ראיס", הנשיא מובארק, ועל-פיו ישק כל דבר. הוא האיש העושה כותרות. הממשלה תפורה לפי רצונו ותכתיביו ומדיניותה נקבעת בארמון הנשיאות.
עם זאת, טרחו הפרשנים לציין את ייחודה של הממשלה החדשה: רבים בה הצעירים ורובם הם מקורביו של ג'מאל מובארק. כן, כן, בנו של הנשיא הוותיק והסמכותי, שזה לא כבר חזר מגרמניה לאחר ניתוח שעבר בגבו. ועוד יודעים הפרשנים לספר, כי מובארק האב מייעד את בנו לרשת אותו בבוא העת, ועל-כן מסייע לו כבר עתה לחזק את מעמדו בצמרת השלטון בעזרת מינויים של מקורביו לתפקידי מפתח.
מצרים, כידוע, איננה מזה שני דורות מלוכה, אבל אין פירוש הדבר שאיננה מתנהגת ומונהגת כמלוכה. אין קוראים לעומד בראש הפירמידה מלך כי אם נשיא, אבל אין ספק כי מעמדו של מובארק הוא כשל שליט מלוכני, אשר מקווה להוריש בבוא העת את כסאו לבנו ואף מכשיר אותו לקראת אותו יום. קוראים לזה שלטון של משפחה. ספק אם מישהו במצרים יכול לערער או למחות נגד זה.
במזה"ת יש רק דמוקרטיה אמיתית אחת. לא רק בהיותה מדינה יהודית נבדלת ישראל מעשרות המדינות הערביות הסובבות אותה. גם באופי השלטון הדמוקרטי בירושלים. אין עוררין על-כך לא רק בהשוואה לעולם הערבי, אלא אף בהשוואה למפת הדמוקרטיות בעולם כולו. וכידוע, לא רבות הן, יחסית, על-פני כדור הארץ מספר המדינות הדמוקרטיות באמת.
ואולם באחרונה ניבעו סדקים בחומת הדמוקרטיה הישראלית. צצה אצלנו תופעה המזכירה את... מצרים. שם קוראים לה חוסני וג'מאל, וכאן קוראים לה אריק ועומרי. בישראל, כידוע, בניגוד למצרים, לא הנשיא הוא הדומיננטי בפוליטיקה, כי אם ראש הממשלה, אבל חוץ מזה אנו, כנראה, מאמצים את הדפוס השלטוני המצרי, לפחות בעידן שרון.
הדברים מסתברים מתוך מה שהשמיע בשבוע שעבר, בכינוס מפלגתי ברמת-גן, ח"כ מיכאל איתן, יו"ר ועדת החוקה של הכנסת. מיקי הוא אולי הפרלמנטר מספר אחד בכנסת ישראל. עתיר נסיון פרלמנטרי, חרוץ ומוכשר וגם עצמאי לעתים בעמדותיו. לעולם לא יתעייף, לעולם לא ישכח את אלה ששלחוהו לכנסת, תמיד יקשיב, ישיב וישא את נאומיו-הרצאותיו הארוכות ללא לאות.
באותו כנס פנימי השמיע מילים קשות באשר להתנהלותו של ראש הממשלה ויו"ר הליכוד, באשר לזילזולו במפלגתו, אשר כל מוסדותיה אינם מתפקדים ולמעשה אינם קיימים. אליבא דח"כ איתן, שרון הנהיג בתנועה שלטון של משפחה. ראש המשפחה, שהוא ראש הממשלה שרון, שאימץ באופן אישי את מדיניות השמאל, משליט פוליטיקה אגוצנטרית, בלתי מתחשבת, הגובלת בחוסר דמוקרטיות. כך בתוכנית ההינתקות החד צדדית, כך בפיטורי שרי האיחוד הלאומי, כך במשחקי הקואליציה שלו בימים אלה, כאשר הוא מטלטל באופן מסוכן את ספינת הליכוד משלטון אל שרטון.
מעבר לכך: חלק נכבד מן הפעילות הפוליטית הפנים-ליכודית מופקד כולו בידי הבן, ח"כ עומרי שרון, אשר יש אומרים כי מאז כניסתו לכנסת נשא מעל הדוכן נאום אחד בלבד, ויש המוסיפים כי טוב שכך. עובדה זו אינה מונעת ממנו להיות, בברכת האב, לאיש החזק ביותר היום בליכוד ואולי בפוליטיקה הישראלית כולה.
בזכות קרבתו הביולוגית לראש הממשלה, הוא האיש הלוחש לאוזנו, גם בעניינים אידיאולוגיים (עומרי אינו מסתיר עמדותיו השמאליות יחסית) וגם בעניינים פוליטיים פנימיים. הוא האיש שעשה כותרת ב"מעריב" כשדיבר בסגנון סיציליאיני מאיים: "סילבן לא נולד שר חוץ"...
"אינכם מתארים לעצמכם מה הולך בכנסת, ליד חדרו של עומרי" - התוודה ח"כ איתן בגילוי לב ראוי לציון. "עומדים שם בתור, כדי להתקבל על ידו. ואתם חושבים שרק בחברי מרכז מדובר? לא ולא. אפילו שרים עומדים שם בתור". הם מצפים ששרון הבן יקבל אותם לכמה דקות, ישמע בקשותיהם-תחינותיהם, לקדם אינטרס זה או אחר, לסייע לפעיל זה או אחר, לתת ג'וב לאיש זה או אחר. והכל - בזכות היותו: הבן-של. כאשר יש את עומרי, מי צריך אפוא סיעה? מי צריך מרכז? מי צריך לשכה? מי צריך מזכירות? מי צריך סניפים?
אז מי אמר שבעידן שרון אנו שונים ממצרים? מי אמר שאין היום בישראל שלטון בסגנון מלוכני? אבל להבדיל ממצרים, כאן כסאו של ה"ראיס" כבר מתנדנד תחתיו. משחקיו הנלוזים עם המפלגות מימין ומשמאל, טילטוליו את מפלגתו שלו, זילזולו בשריו ובסיעתו לא יוכלו להימשך לאורך זמן. יותר משיש סיכוי להרחבת הקואליציה המקרטעת ולחיזוקה, נראות באופק הישראלי בחירות מוקדמות.
יש האומרים כי הרבה בזכות שרון זכה הליכוד ל-40 מנדטים. היום אין מוציאים מכלל אפשרות שבגללו יפסיד הליכוד הרבה מנדטים ואולי גם את השלטון. אחד המנדטים ש"יילכו לאיבוד" עלול להיות זה של שרון הבן. רבים ישמחו לבוא חשבון עימו ועם השיטה שהחדיר לליכוד, בברכת האב. אם זה יקרה, שוב לא תשלוט המשפחה בליכוד, ורב הסיכוי לשיקום הדמוקרטיה הפנימית בתנועה. מבחינה זאת לפחות, לא נצטער על הקדמת הבחירות.