בבואך ליתן מילות הספד אודות המת, זה המוטל לפניך, אמורה ללוות אותך המימרה: "אחרי מות קדושים אמור" - אותו צירוף של שלוש מפרשות שבוע. זאת, משום נזהר בקדושת המת ובעיקר בכבוד המת.
אלא, שעל השופט עדי אזר, אין צורך לעשות במימרה אשר זו.
אין לך, ממילא, ולו מילת גנאי אחת לומר עליו, חלילה, וכל שנאמר אחרי אובדנו של הד"ר אזר המלומד, לא יהיו, אלא דברי קודש טהורים, ללא צורך באותה "מסננת" של זיקוק דברים, היוצאים כעת, ממילא, מן הלב.
בעבור חברי ובעבורי, ד"ר עדי אזר לא היה "סתם" עוד שופט או "סתם" עוד מרצה.
ד"ר עדי אזר היה בעיננו קודם כל מרצה באקדמיה - ידען של ממש - ובמרצה בחסד עליון עסקינן.
כאמור, ידען של ממש היה. בקיא היה בסדר הדין האזרחי למן המסד ועד לטפחות. סדור. רהוט. ברור. רחב השכלה. מוכשר שבמוכשרים.
הד"ר עדי אזר לימד אותנו הן את הפרוצדורה האזרחית והן את האתיקה המקצועית, ללמדך כי ראה השופט אזר את דרך חכמים לאמור: "דרך ארץ קדמה לתורה". ושכמותם, גם הד"ר עדי אזר שנה ודאי: באין דרך ארץ - גם תורה אין.
אמור מעתה - אליבא דדרכו של המלומד אזר: באין כללי אתיקה, או בהעדרם, אין טעם לדבר על פרוצדורה. מכאן, השכיל השופט עדי אזר לשלב בשיעוריו באקדמיה שני קורסים חשובים אשר אלו - בהדבק וברצף.
שיעוריו של עדי אזר היו מאלפים, מאתגרים, מלאי עניין.
מרצה מקורי היה. מרצה ייחודי. שנון מאין כמותו היה.
המלומד, הד"ר עדי אזר הפגין וירטואוזיות של ממש בחומר והראה בקיאות מפליגה, ידענות מזוקקת של ממש.
טרח המלומד אזר, ללוות כל "תקנה יבשה" בדוגמא מחודדת וברורה, מלווה ב"צבע" מיוחד, למען המחש "מן החיים" את הצפוי לנו - למען נזכור לנצח את החומר - קרדום לחפור בו.
אצל עדי אזר השיעורים אופיינו בדוגמאות אין קץ, כולן, פרי ניסיונו הרב, בין כעו"ד פרטי, ובין מלשכת השופט ואולמו, הכל משולב בהומור חריף ובבדיחות אקטואליות. לעולם שב והדגיש את חשיבותה של "האווירה באולם" מקום בו ראוי על אף קשיותן של סוגיות משפטיות, "להעביר את היום" בנחת, באורח רוח, בנימוס ובסובלנות. זו היתה דרכו.
תלמידיו - אהבו אותו - אהבה רבה - לא רק בגלל ידענותו כי רבה אלא גם, ובעיקר בגלל קירבתו, הבלתי אמצעית, לתלמידיו, תמיד ולעולם "בגובה העיניים", בחום רב, באנושיות, באכפתיות אין קץ, ללא כל דיסטאנס, ללא כל ריחוק, ללא כל התנשאות.
זכורני, כי יום אחד, הקדים להגיע הד"ר עדי אזר ליתן הרצאה, וישב בקפיטריה ולגם משקה. ישבנו יחד, זה מול זה והנה מייד ראה הוא על פני עצבות או מתח רב. כבוד השופט מייד התעניין ודרש לשלומי.
השבתי כי בבוקר היה לי דיון נוקב בפני רשמת כלשהיא עמה התנצחתי ארוכות אודות כיצד יש לומר: "תוצאי עוולת הרשלנות" או "תוצאות עוולת הרשלנות". הויכוח, שם באולמה של הרשמת, הגיע כדי התלהטות של ממש, עד כדי יצר נקם אותה חשתי כלפי.
ביקשתי לדעת כיצד עדי אזר - לא השופט אזר - היה מתנהג, במקומי, לו "היה בנעלי". תשובתו האמיצה והמקורית נגעה לליבי. אני נוצר אותה בליבי. לא הייתי מעז לעשות בה שימוש, אך מאותו הרגע ידעתי שיושב לפני לא רק שופט אלא גם אדם מיוחד ונדיר.
ואף זאת אזכור לו: משסיים השופט לכתוב את ספרו המאלף: "רשלנות רפואית", יחד עם המלומדה הד"ר אילנה נירנברג, רכשתי את ספרו וביקשתי מסטודנטית, חברה לספסל הלימודים, לגשת אליו [במקומי] ולקבל, בעבורי, את חתימת כב' השופט אזר בעמוד הפתיחה לספרו החשוב.
השופט אזר סירב לחתום כל עוד לא אגש אליו אני - בעצמי.
אדם מיוחד היה. באמת מיוחד. ביקש לחתום ב"מעמדי" וכך היה.
נדהמנו כולנו, תלמידיו, ונעצבנו עד דמעות עם לכתו בטרם עת של מורה דגול ונערץ.
באקדמיה, כמו גם בבית המשפט, נותר לו חלל ענק, חלל גדול שכזה אשר בספק אם ימלאהו איש אחר גדול שכמותו.
כב' השופט הד"ר עדי אזר היה ונותר יחיד ומיוחד.
הכאב והאובדן - מי ישורם.
יהי זכרו ברוך.