השב"כ מזהיר מפני פגיעה במסגדים על הר הבית, על-ידי קיצונים יהודים, מתנגדי הפינוי - דבר שיכול להתסיס את את כל העולם המוסלמי נגדנו.
בנסיבות אלה, כאשר קמים עלינו להשמידנו מבית ומחוץ - אין כל מניעה, לא משפטית, לא מוסרית ולא ביטחונית לנצל את הכלי המונע החשוב שנקרא מעצר מינהלי - גם אם צריך להשתמש בו לאורך זמן.
טענותיהם של כל "יפי הנפש" והמבינים למיניהם, כנגד מעצרים אלה בטענה שאם יש אשמה פלילית או ביטחונית שיובאו למשפט ולא יוחזקו במעצר מינהלי - נובעת בחלקה מבורות משפטית וחלקה מבורות ביטחונית - אך חמור יותר גם מאדישות וצדקנות פוליטית חברתית מוסרית - של הצורך לנהוג כחברה נאורה וליברלית - המדינה שנמצאת במצב חירום - ונלחמת לקיומה.
מעצר מינהלי הוא מעצר מונע, הוא בא מתוך הכרח משפטי וביטחוני כנגד אנשים שיש לגביהם חומר ביטחוני מרשיע ומסוכן - אך לא ניתן לגלות ולחשוף אותו לעיני כל - מחשש של גילוי מקורות, טכניקה, וחשש לחיי אדם ומשפחותיהם של אלה הקשורים בחומר המודיעיני הרגיש.
מתוך ניסיון של 40 שנה בתחום, מהן שנים רבות כיו"ר ועדות לבדיקת מעצרים מינהליים, יכול אני להעיד, שהחומר על פיו נעצרים במעצר מינהלי, הוא בדוק, מהימן חזק ובא ממקורות מפתיעים ביותר.
לרבים בציבור בישראל, המעצר המינהלי (אין שום קשר לבתי הדין המינהליים, העוסקים בנושאים אזרחיים מובהקים כגון חוקי התכנון והבנייה ועוד), מצטייר כמערכת הפועלת במסתרים ובמחשכים כשאנשים נעלמים בחצות הליל למרתפים חשוכים לחקירות ועינויים. המצב במציאות הוא, כי מערכת המעצר המינהלי - היא מערכת הפועלת על-פי חוקי המדינה, מבוקרת על-ידי שופטים ובג"צ, תוך אפשרות של ערר על המעצר ובדיקה מחודשת כל מספר חודשים על-ידי הרשות העוצרת או ועדות ערר או בתי משפט. כדי לפזר הערפל מהמערכת הזו, להלן עקרי המעצר המינהלי, פעולתו, הפעלתו ויישומו בארץ ובשטחים בהם מחזיק צה"ל.
למיטב ידיעתי, עצורים בישראל כיום אזרחי ישראל לפי צו מינהלי בודדים בלבד ואזרחים זרים גם הם במספר מועט ביותר.
המעצר המינהלי בישראל - מטרתו ותכליתו
הוצאת צו מעצר מינהלי על-ידי רשות מינהלית, מנוגדת, לכאורה, לכל אמות מידה הנהוגות במדינות בנות תרבות, לפיהן זכות יסוד היא, של כל אדם, להתהלך חופשי כל עוד חופש זה לא ניטל ממנו בפסק דין של בית משפט מוסמך. למרות זכות יסודית ומהותית זו נקבע, כי בנסיבות מסויימות, ובהתקיים תנאים מסויימים, רשאית רשות מינהלית לשלול חירותו של אדם. בעניין זה אמר בית המשפט בבג"צ 95/49 כדברים אלה (אלכורי נ. הרמטכ"ל, פד"י ד' 34 עמ' 46):
"כבר בחלק קודם של פסק דין זה עמדנו על העיקר שכל אדם הנמצא בתוך תחום המדינה הוא בחזקת בן חורין, ושאין השלטונות מוסמכים לעצרו… אלא באותם המקרים שהמחוקק מנה אותם. למותר הוא להטעים שבהקנותו בידי המפקד הצבאי את הכוח לעצור,… פגע המחוקק הארצישראלי פגיעה חמורה בזכות היסוד האמורה של האזרח, ושעשה כן מחמת היותו משוכנע בדבר קיום מצב חירום שהצדיק זאת"
.
ובעניין זה ראה גם דברי כב' השופט אולשן בבג"צ 7/48 (אלכרבוטלי נ. שר הבטחון, פסקים תש"ט א' עמ' 97):
"אין צורך להדגיש פעם נוספת את חומרת תקנה 111(1) אשר יש להשלים עימה כל עוד מצריך מצב החירום את קיומה, ואשר בימים כתיקונם היתה נפסלת כבלתי מתקבלת על הדעת מפאת היותה מתנגדת לזכויות היסוד של הפרט"
.
וכן ראה את דברי בית המשפט העליון מפי כב' הנשיא אגרנט, בפסק דין ראשוני ומנחה - בג"צ 95/49 (ראה לעיל):
"… הכל יודעים כי בזמן מלחמה או בשעת משבר חמור אחר, בהם קיימת סכנה למדינה מטעם גורמים עויינים, אפשרי הדבר שבתוך שטח המדינה ימצאו ויתהלכו אנשים ידועים, אשר טרם הוכח נגדם שהספיקו להשתתף במעשי איבה כלפיה, אך שקיים לגביהם חומר המצביע על הסכנה הכרוכה בכך שישאר בידם חופש תנועה, מפאת היותם עלולים לבצע בזמן עתיד פעולות העשויות להזיק לבטחון המדינה. כדי למנוע את הגשמת הדבר הזה - ושוב בשעת חירום גרידא ראה המחוקק צורך בקיום פיקוח על האנשים מהסוג האמור ובהגבלת תנועתם, ומשום כך הוקנה (הושאר) בידי המפקד הצבאי הכוח לעצור אותם"
.
מטרת המעצר המינהלי הינה איפוא, מטרה של מניעה ואינה מטרה של ענישה. ואכן בעניין R.V. Halliday סיכם הלורד פינלי את הרעיון בפסוק הבא: "אין המדובר באמצעי שיש בו משום הענשה אלא בדבר העשוי לקדם את פני הרעה מראש".
ביום ו' באדר תשל"ט (5 במרס 1979) התקבל בכנסת חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט-1979, (להלן: החוק). בסעיף 1 שבו, פותח החוק בהוראה קטיגורית הקובעת לאמור:
"חוק זה לא יחול אלא בתקופה שקיים במדינה מצב של חירום בתוקף הכרזה לפי סעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948"
.
בידוע, בתוקף הכרזה שכזו, נתונה המדינה מאז הקמתה ועד עתה "במצב של חירום", ומבחינה זו אין כל מניעה לפעול על-פי הוראות החוק.
עיקרי החוק הם:
א. הסמכות להורות על מעצר אדם נתונה לשר הביטחון ולפרק זמן קצר גם לרמטכ"ל.
ב. הצו נתון לביקורת שיפוטית על-ידי נשיא בית משפט מחוזי.
ג. נקבע הסדר של עיון תקופתי מחדש בצו.
ד. נקבעו הסדרים מיוחדים מבחינת דיני הראיות.
ה. ניתן לערער על החלטת נשיא בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון.
ו. נקבע כי הדיון בהליכים יהיה בדלתיים סגורות.
ז. כן נקבע, שהסמכויות הנתונות לשר הביטחון אינן ניתנות להאצלה.
כן ראוי לציין, כי תקנה 111 לתקנות, שעניינה מעצר מינהלי בוטלה בחוק זה, וכיום אין לה כל תוקף בישראל.
לסיכום פרק זה ניתן לומר, כי הטעמים להוצאת צו מעצר מינהלי נגד אדם, נעוצים בסכנה הנובעת מפעילותו לבטחון הציבור, האזור או המדינה.
בסעיף 2 לחוק נאמר במפורש, כי לשר הביטחון צריך להיות יסוד סביר להניח שמטעמי ביטחון המדינה או ביטחון הציבור מחייבים שאדם פלוני יוחזק במעצר. הוא הדין לגבי סמכות הרמטכ"ל לפי סע' 2 (א) לחוק.
מעצר מינהלי של אזרחי חו"ל
אזרחים שהובאו/נחטפו על-ידי כוחות הביטחון והובאו לישראל כגון מלבנון - גם לצורך החזקתם כבני ערובה וכקלף מיקוח לשחרור החטופים הישראליים (ראה עובייד ודיראני).
נכון לסוף שנת 1999, החזיקה מדינת ישראל במעצר מינהלי בישראל עשרים ואחד אזרחים לבנונים. ב-26.12.90 שוחררו חמישה מהם. שמונה שוחררו ב-19.4.2000 בעקבות החלטת בית המשפט העליון בדיון נוסף בעניינם; חמישה, שלא היו צד להליך משפטי זה, שוחררו יחד עם שמונת משוחררי הדיון הנוסף ב-19.4.2000, על-פי החלטת ממשלת ישראל.
שני העצורים הנותרים, השייח' עבד אל-כרים עובייד ומוסטפא דיראני, עדיין מצויים במעצר [עמ"מ 5652/00 - עובייד - (טרם פורסם)]. העצורים נתפסו ו/או נחטפו בלבנון, והועברו לישראל. חלקם נשפטו בה בגין חברות בארגון טרור ונידונו לתקופות מאסר שאינן עולות על מספר שנים. לאחר ריצוי מלוא עונשם, הוצאו נגדם צווי גירוש מישראל והם הושמו במעצר מתמשך עד למועד גירושם בפועל. לאחר השגה על פרקטיקה זו, הוצאו נגדם צווי מעצר מינהליים בחתימת שר הביטחון, מכוח חוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים), תשל"ט-1979 (להלן: "החוק"). צווים אלה היוו את הבסיס למעצרם במתקני כליאה בישראל.
לכן, כל זמן שהמדינה נמצאת במצבי חירום, מלחמה, מאבק מזויין נגד מחבלים מבית ומחוץ וכל עוד אין שלום בר-קיימא - יש צורך חיוני במעצרים מינהליים, שהם מעטים מאוד בשנים האחרונות. לאחר חקיקת חוק המעצרים המינהליים המודרני, המעצרים מבוקרים על-ידי בתי משפט, בג"צ וכל ההליכים מיוצגים על-ידי עורכי דין. כללים עקרוניים אלה, חלים גם על חקירות שב"כ בכל הנוגע לחקירת חשודים בעניין פיגועים, חומרי נפץ, מכוניות תופת וכדומה. מה שקרוי "פצצה מתקתקת". ועדת לנדוי בזמנו התירה לשב"כ לחקור באגרסיביות במקרים חריגים מקרי חירום ולהפעיל כוח סביר ו"לחץ פיזי מתון" מתוך העקרון - שקדושת חיי אדם ואזרחי המדינה עדיפים על תנאי כליאתו וחקירתו של מחבל היודע על מקום הימצאות חומר לפיגועים או אנשים שעומדים לבצע פיגוע המוני.
טענות אלה, שאומרות שחוק יסוד "כבוד האדם וחירותו" גוברים גם בתקופת חירום ושאסור לבצע עינויים תחת מסווה של חקירות ביטחוניות - מתעלמות מהמציאות בה אנו חיים. אין ספק, שהחוק הוא מודרני, ליברלי, מתקדם ושאסור לענות נחקרים - אך דא עקא - החוק מתאים למערכת חיים נורמלית, נורמטיבית של מדינות, ששאלות קיומיות בסיסיות אינן מטרידות אותן ואינן צריכות לדאוג לביטחונן ולחופש אזרחיה - אנשים, נשים וטף.
וכך, לאחר שנגיע למצב בו נוכל לומר בוודאות כי תשקוט הארץ 40 שנה, ניתן יהיה לבטל הן את המעצר המינהלי ואת החקירות החריגות של שב"כ.
אמנם, ראש השב"כ היוצא מר עמי אילון, נסוג מהדרישה להכניס לחוק השב"כ החדש את החריג בדבר חקירות מיוחדות נוסח "הטלטולים" במקרי חירום ופצצות מתקתקות - אך ספק רב אם הסדר זה שעליו ויתר ראש השב"כ, בטענה שננסה להסתדר בלעדיו אכן יצליח.
כב' השופט העליון מישאל חשין, תומך לעומת זאת, בניגוד לחלק משופטי העליון, ביניהם כב' הנשיא ברק, במתן היתרים לשב"כ להשתמש באמצעי חקירה חריגים ולרבות "טלטולים".
בדיון שהתקיים בבג"צ על השימוש באמצעים חריגים נגד חשודים בתכנון ובביצוע פיגועים, שאל חשין את פרקליטו של החשוד עו"ד רוזנטל: "אם תהיה פצצה במגדל שלום והאיש שיודע היכן הפצצה נמצא בידינו, גם אז אסור לענות אותו בחקירה?". עו"ד רוזנטל השיב - שגם במקרה כזה אסור לענות את החשוד, ועל-כך אמר חשין ברוגזה: "זו התשובה הבלתי מוסרית ביותר ששמעתי בחיי".
על-כך אני יכול להוסיף, עם כל הענווה, כי כאשר קיום העם, ביטחונו, שלוותו, וביטחון אזרחיו בסכנה ממרצחים ומחבלים, או גורמים משיחיים וקיצוניים מתוכינו. במקרה כזה אינטרס העם גובר על חוקי יסוד ועקרונות משפטיים נאורים אוניברסליים - וזאת כל התורה על רגל אחת.
כשנגיע למצב שבו נוכל לומר: כשוויץ היינו למונקו דמינו - נוכל להצטרף להימנון הקידמה והנאורות המשפטית.
הערה: ראה גם במדור מושגים באתר Nfc מאמר מורחב בנושא.
___________________
הכותב הוא עורך דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי. היה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות, ופרשן משפטי בהווה.