אתם בטח מכירים את הילד שלי. נו, זה שעולה לכיתה א'. הילד הכי מתוק בעולם. והכי נבון. וגם הכי מוכשר.
איך אני יודע שאתם מכירים אותו? פשוט מאוד, הרי שמעתי אתכם אומרים במפורש שיש לכם ילד שעולה לכיתה א' ושהוא הכי מתוק, נבון ומוכשר. כן, זה אותו אחד. אולי השם שלו קצת שונה ואולי גם צבע השיער, אבל זה הוא. זה אותו אחד.
למה אני כותב לכם? כי רציתי לדעת האם גם לכם יש מין עקצוצים כאלו בבטן. אתם יודעים, תחושה כזו משונה. מה יהיה ומה יקרה. אני יודע, לא לכולנו זו פעם ראשונה שעולה ילד לכיתה א' אבל העקצוצים האלו מופיעים כל פעם מחדש.
אתם הרי מכירים אותו, את הילד המקסים הזה. יש בו כל כך הרבה תום ורוך.
מה יקרה לו שם בבית הספר? איך יוכלו לענות לו בסבלנות שוב ושוב על כל השאלות המדהימות שלו? איך יעירו לו שכעת שיעור ויש עוד שלושים ילדים בכיתה חוץ ממנו? הרי הוא מיד ייעלב. הוא כל כך פגיע, הוא לא יבין מה הוא לא עשה בסדר. הרי הוא רק רצה להבין ולדעת.
אני יודע, המורות והמורים שיהיו לו הם מקסימים. גם אתם בטח פגשתם אותם כבר. הם נפלאים. צעירים ברוחם ויצירתיים. אבל איך הם יבינו אותו כהלכה? הם לא מכירים את כל הדברים שמיוחדים רק לו. אתם הרי מכירים אותו, יש דברים שהוא כל כך אוהב לעשות ויש דברים שהוא בחיים לא יצליח לקבל כפשוטם. אתם זוכרים שפתאום, בלי סיבה נראית לעין, הוא שאל אתכם "נכון אתם לא יודעים מה הולך להיות העתיד שלכם"? מה יקרה כשבאמצע שיעור חשבון הוא פתאום ישאל את המורה שאלה כזו?
וכמה סבלנות תהיה למורה לשמוע את נאומיו הארוכים והמרתקים? בין אם זה בשיעור ובין אם בהפסקה. ומה לגבי הצלצול... הוא לא רגיל שיש צלצול שאמור לקטוע את רצף מחשבתו ואת היצירתיות שבו! ואיך הוא יסתדר עם כל "הגדולים" שרצים שם בחצר ודורסים כל מה שנקרה בדרכם...
כאבא לילד שעולה לכיתה א', כמוכם, יש לי כמה בקשות צנועות מהמורים והמורות היקרים שלו.
אנא ראו כל אחד ואחת שיושבים בכיתה כאילו רק הוא נמצא שם. תנו לו מרחב וביטוי. אנא אל תתנו לו להיעלם בין כולם. עם הזמן תראו איך כולם מיוחדים במינם.
אנא היו סלחניים וסבלניים. אפילו לנו קשה להסתגל לעבודה חדשה ולמקום חדש. תנו לו את הזמן. לא, לא התכוונתי שתוותרו לו סתם כך. נכון שצריך משמעת וסדר. אבל תהיו עדינים. הנשמה שלו עדיין זכה ורכה. כל שריטה יכולה להשאיר צלקת.
נסו ללמוד מה התכונות הבולטות של כל ילד וילד והדגישו אותם. תנו להם להביע את עצמם, כל אחד בדרכו הוא. נעזור לכם, נספר לכם מה תחביביו ומה צדדיו החזקים וגם נגיד לכם מהן החולשות שלו.
אולי שכחתי לגלות לכם, אבל הילד שלי אוהב מאוד מילה טובה פה ושם... אנא מכם, העצימו את ההצלחות הקטנות, היומיומיות, לפחות כמו שאתם - ואנחנו... נוטים להעצים טעויות וכשלונות.
ואם כבר דברנו על כשלונות, האמינו לי שלילד שלי אין כוונות רעות. אם הוא יאמר משהו שנשמע כמו התחצפות זה בטח אי הבנה. אם הוא יפריע זה בטח בגלל שמשהו הסיח את דעתו. ואם לא... אנא העירו לו והעמידו אותו על מקומו, אבל לא כדי שיפחד, אלא כדי שידע כיצד נכון להתנהג להבא.
אתם תראו שלפעמים הוא מאבד עניין וריכוז. זה הגיוני ולא צריך לכעוס. תנו לו להתקדם בקצב שלו. מהר או לאט זה לא משנה, העיקר שירגיש שיש לו אתגר ועניין. שלא ירגיש החמצה. לא אם רצים מהר מדי והוא נותר מאחור ולא אם מתקדמים לאט מדי והוא משתעמם.
יש לי עוד בקשה קטנה. אם לא קשה לכם, אנא שימרו עליו. אנחנו לא נהיה שם כל הזמן לידו. כשיריבו אתו, כשיקניטו אותו בגלל מה שהוא לובש, בגלל איך שהוא נראה, בגלל איך שהוא מתנהג או סתם בגלל שום דבר. אנא עזרו לו, עודדו אותו והרגיעו אותו. שלא ירגיש שהוא לבד, שהוא לא מוגן.
ודבר אחרון, אנא השתדלו לאהוב אותו. האהבה מחפה על הרבה דברים ומגשרת על הרבה פערים. אם באמת תאהבו אחד את השני, כל השאר כבר יהיה מובן מאליו. אנחנו מרשים לכם לקחת קצת מהאהבה שבו עבורכם. זה מגיע לכם. אתם הרי נותנים את הנשמה בשבילו.
