השבוע התגייסה בתי לצה"ל. היא התגייסה בתקופה בה הלגיטימיות של הצבא לא מובנת מאליה. בתי התגייסה בתקופה בה רבע ממחזורי הגיוס החילוניים נדחים כתוצאה מעודף, תקופה בה היועץ המשפטי לממשלה מגלה אמפטיה לסרבני גיוס, ופרקליט המדינה הוא איש שלום עכשיו, תנועה המשתפת פעולה עם אויבי המדינה - המוסלמים במרחב בין הירדן לים, תקופה בה שופטי בג"צ מחליטים שנוחות המוסלמים קודמת לחיי יהודים בעניין הגדר, בתקופה בה מדינת ישראל בעלת צבא "מפואר" עם ציוד מתוחכם נכנעת לטרור ועומדת חסרת אונים מול מתקפת טילים יום-יומית על שדרות. תקופה בה בג"צ פסק לטובת עדל קאעדן נגד קציר, תקופה בה אחד משכנינו מכאוכב, ישוב מוסלמי בגליל, נתפס בסיוע למעשי רצח של ארגון מרצחים והצטרף לעשרות אזרחי ישראל מוסלמים, שכבר יושבים על סיוע למרצחים.
לכבוד אירוע הגיוס, נערך אירוע משפחתי בו כמעט כל המשתתפים המבוגרים, קצינים וחיילים קרביים במיל. והנשים שירתו כולן בצה"ל למעט סבתא סלמה. אחרי שירות של 4 שנים בסדיר ו-20 שנה במילואים, פתאום הבנתי, שהיחידה שמבינה למה צריך לשרת בצבא היא סבתא סלמה.
סלמה הוברחה לאנגליה במסגרת KINDER TRANSPORT עם כניסת הנאצים לאוסטריה. להוריה לא שיחק המזל והנאצים השיגו אותם בבריחתם על פני מערב אירופה. סלמה חשה כבר בגיל 10 מה זה חוסר אונים הקשור בזה שליהודים אין צבא ואין מדינה, ולכן השאלה למה לחיות במדינת ישראל ולמה לשרת בצבא ברורה לה כתוצאה מחוויה אישית קשה. לסבתא סלמה כבר יש שולשה נכדים בצבא, ועד סוף השנה יהיו חמישה מתוך חמישה-עשר.
בין הסיבות לגיוס לצבא שאנו מכירים ניתן למנות מאצ'ואיזם, אנדרנלין וחובה לא נעימה אך הכרחית. שמתם ודאי לב שנעדר השיקול הפטריוטי, אותו אנו שומעים מדי פעם מקצינים בכירים, שיודעים מה נכון פוליטית לאמור. אצל סלמה הגיוס מטרתו להגן על חיי יהודים, דבר שנשכח מנהיגי המדינה התופסים את משרות מוסדות השלטון של מדינת היהודים.
בשנים האחרונות נראה שההשכלה בישראל צועדת לאחור. במבחנים משווים באנגלית, מתמטיקה, ומדעים, ילדי ישראל נמצאים במקום "טוב" אחרי ילדי פולין, פורטוגל ותאילנד. אך נראה שהבעיה חמורה עוד יותר בנושא חינוך והסברה של ילדנו: למה בכלל אנו פה? הסמן המציין את חזרתנו לגלות הוא הפרסומת הקופצת באתרי אינטרנט על כרטיס עבודה בארה"ב, או בשלטי דרכים על האפשרויות לקבלת דרכון של אחת ממדינות הגויים, מדינות שרובן ככולן סירבו לקבל ולו יהודי פליט אחד מגרמניה, אוסטריה או צ'כוסלובקיה. זכור המשפט המצמרר, שהשיב נציג קנדה בוועידת אוויון (1939) בתגובה לשאלה כמה יהודים הוא מוכן לקבל: "Non is Too Many" - זוהי הסיבה העיקרית לגיוס לצבא ולהישארותנו במדינה הקשה הזו.
את ההכרה הזו, למה אנו פה, לא הפנימו אישים במערכות הממשל: בכנסת, בממשלה, במנהל הציבורי, בצבא ובבתי המשפט.
אני מציע לקוראים, לערוך משאל בין מורי ילדיהם: מי אמר "Non is Too Many" ובאיזה הקשר, ולמה בכלל אנו נמצאים פה ולא בחו"ל. מורה שיענה נכון הוא מורה ראוי לילדיכם.
