זה היה כמו צניחה שנייה - בפעם השנייה תוך עשור נקבע ניתוח גדול בבטני. הפעם אושפזתי במחלקה כירורגית ה' בבית החולים "אסותא" בתל אביב.
אין ספק - פחדתי.
גם המידע הרפואי לא הפריך את פחדיי.
התעוררתי מהניתוח במיטה ליד הדלת בחדר 218. מחט ("ברז", קראתי לה) הייתה תקועה במרפקי השמאלי. מחט אחרת סמרה מגב כף ימיני. ניסיתי לבדוק את מצבי, ובני משפחתי ניגשו אליי מחייכים. הם כבר שמעו מהמנתח שהניתוח הצליח. הרגשתי בקושי את הכאבים, אך לא הצלחתי להזיז אבר - פרט לידיי, שנאסרו בצינורות העירוי.
למזלי, המזגן עבד במרץ - לתוגת שכני לחדר ואשתו. האחיות הגיעו מדי פעם למדוד לחץ דם. באותה הזדמנות גם דקרו את אצבעי - למדוד את רמת הסוכר בדמי - ומדדו חום. אולי יביאו אוכל? רק החליפו מדי פעם שקיות עירוי, והסירו שקיות ניקוז. "יש לך צבע יפה", אמרה למחרת האחות, שהחליפה את השקית בקטטר שלי.
מהניתוח הקודם ידעתי, שבבוקר ינסו להורידני מהמיטה. פחדתי, שיוציאו את הקטטר. זה יחייבני לקום בתכיפות גדולה יותר. סיוט.
עם לילה החלו האחיות לכבות אורות, וניסו להרחיק את בני המשפחות ואת החברים - כדי לאפשר לחולים מנוחה. אחות הסבירה לזוגתי את העומד לקרות, והציעה לה לחזור הבייתה לשינה נוחה ונעימה מאשר על הכורסה למרגלות מיטתי. היא נשמעה משכנעת. הסכמנו, ונפרדנו. האחות קירבה אליי את מערכת האזעקה, והגביהה את מחסום המיטה - לבל אעוף ממנה בשנתי, כאילו יכולתי לנוע.
בין לבין חגו אחיות (וגם אחים, רצוי לציין) סביב חדרי המחלקה, וניהלו אותה ביד רמה - אבל עם הרבה חום. הרבה ליטראות של הערצתי הן שאבו ממני לנוכח תפקודן. למעשה, אחרי ביקור הרופאים הן היו כמעט הכל וכל הזמן.
תודה
לפני שיצאתי מהמחלקה רציתי להיפרד מהאחיות - פעם קראנו להן "רחמניות" - של כירורגית ה'.
ספר התודות המסורתי מונח קרוב לעמדת האחיות. על הקירות - כמו בכל בית-חולים - סדרה של מכתבי תודה ממוסגרים ותמונות שי. אני מניח, שחלק ניכר מהעציצים הנהדרים במסדרונות המחלקה הנם שי מחולים מרוצים. רציתי להיפרד אישית. למרות שלא הצלחתי לקלוט את רוב שמות האחיות, אזהה אותן בגלל החום, שנבע מהן. ניגשתי לאט אל עמדתן, והן עמדו ושמעו נזיפה של רופא, שהיה מלא טרוניות. הרגשתי פגוע יחד עימן. הימים הספורים, שעשיתי במחלקה כירורגית ה', הפכו אותי לבן-בית. הוויכוח המיותר-כנראה הסתיים, והאחות הראשית נפנתה אליי. רציתי לדבר, ובמקום מלים יצא ממני רעד נורא. האחות הראשית ניגשה אליי בדאגה.
"רק רציתי להגיד תודה ושלום", אמרתי בקול שבור.
היא נרגעה, אך המשיכה ללוותני במבטה, כדי להיות בטוחה.
יצאתי לאטי ללובי. גל של בכי ושל דמעות אחז בי על הספסל.
לא האמנתי, שכל כך מהר אצא הבייתה.
עכשיו - אחרי כארבעה ימי אשפוז וחצי - אני מרוחק שתי קומות, פיסת הליכה ומשרד הקבלה מהגשמת חלומי.
עד שהגיעה כלתי לקחתני נרגעתי קצת, וניגבתי את הדמעות. שרידי התרגשותי עדיין ניכרו בי. "כתוב להן מכתב יפה", אמרה זוגתי. גם כלתי הצטרפה אליה. ודאי. באשפוזי ב"אסותא" למדתי להעריך את המקצועיות של האחיות ושל האחים בכירורגית ה' ואת איכות היחס האישי והשירות המסור, שנתנו לחוליהן - שהנהלת בית-החולים קוראת להם, לקוחות.
אחיותיי היקרות ואחיי היקרים, אני שולח את הקטע הזה במקום מכתב, במקום זר ובמקום עציץ - כתודה חלקית על מה שהענקתם לי בארבעה ימים וחצי בכירורגית ה'.
תיאור מקוצר של אשפוזי - באהבה רבה.
לא אשכחכן.
