הוא שכב מאחורי הדיונה סמוך לכביש. נישקו דרוך בידו, אורב לקורבנו. אותה שעה יצאה מפתח ביתה ומשער יישובה ניסנית, אשה צעירה, אם לשניים, לריצת בוקר. צפורה בטיטו עלתה על הכוונת של המחבל. סיכוייה להישרד שאפו לאפס. הכדורים פילחו את גופה, שמו קץ לחייה של ישראלית תמימה, שרק רצתה לרוץ כמה ק"מ ולשוב הביתה בשלום, ביום הראשון של חג הסוכות.
מותה של צפורה, כמו מותם של שתי הפעוטות בשדרות, כמו רצח חמש בנות משפחת טואיטו על כביש המעבר, כמו רצח 16 מתושבי באר-שבע בפיצוץ שני האוטובוסים - זהו כל הסיפור של מלחמת ערפאת, אש"ף, ה"חמאס" וה"ג'יהאד" בישראל ובאזרחיה. אילו יכלו, כולנו היינו על על הכוונות שלהם, מועדים לרצח ולחיסול בידי צמאי הדמים הללו.
בתמורה להצלחותיהם בחיסול ציונים בדמותם של נשים, תינוקות, זקנים וגם לוחמים - משלמים הפלשתינים מחיר כבד בעצמם. מה שעובר עליהם הוא באמת נורא. עשרות חמאסניקים נהרגו רק בימים האחרונים, חפים מפשע משלמים בחייהם, בתיהם הרוסים, חיי התושבים נהפכו לגהינום. הלב נחמץ לנוכח המראות בטלוויזיה, לאחר שטנקים ודחפורים של צה"ל חרשו בתים ושכונות, ומסוקים של חיל האוויר חיסלו שוב חוליה של טרוריסטים ומשלחיהם.
הלב נחמץ, אבל חרטה או נקיפות-מצפון אינן שוכנות בו. אותו מחבל, שארב לצפורה ורצח אותה בדם קר, וכמובן חוסל מיד, הוא וחבריו אחראים לא רק לזוועות, למותם של ישראליים, אלא גם למצב הקשה שבו נתונה החברה שלהם, בני עמם.
עובדה זו אינה מרתיעה את תועמלני האויב, את ידידיהם במערב ואת משתפי הפעולה שלהם מתוך ביתנו שלנו פנימה, לעוות את התמונה, לסלף את המציאות, להטיל את כל כובד האשמה על ישראל. הדבר מלווה בתעמולת שקר על ה"כיבוש", האחראי למצב הבלתי-נסבל השורר בארצנו. הללו יכנסו את מועצת הביטחון לקבל החלטת גינוי לישראל, יגבירו את המסע האנטישמי והאנטי ישראלי בעולם, וישפכו שמן על מדורת האלימות הפלשתינית שאינה משיגה את יעדה.
במלחמה המעצימה משני צדי גדר המערכת ברצועת עזה - צד אחד אורב לכל ישראלי מזדמן באשר הוא. הצד השני מחסל רק מי שנושא נשק או טיל ביד, עטוי מסכה ומתפאר ברצונו לקטול יהודים. המחוסלים הללו אחראים, בחייהם ובמותם, גם למות חפים-מפשע, עוברי-אורח תמימים, ילדים הנשלחים קדימה וגם אותה ילדה נושאת תיק, שאחר-כך הסתבר כי לא היה בכוונתה לפוצצו. אבל לא היתה זו אפשרות דמיונית. ילדים, נערים, נשים בצד הפלשתיני, מחונכים לשנאת ישראל, להאדרת ה"שאהדה", להערצת המתאבדים, ונשלחים בעצמם אל פני החיילים הישראליים או כדי להתפוצץ ברחוב ירושלמי.
דווקא מותה של אותה נערה פלשתינית, שגרר אחריו התנצלות והבעת צער מצד ישראל - מוכיח את כל ההבדל המוסרי בין שני הצדדים. אילו ה"חמאס" היה הורג נערה ישראלית - אנשיו היו פורצים מיד בצהלות שמחה. תועמלניו צמאי הדם היו ממהרים להתפאר כי ינסו לחסל עוד ועוד יהודים. צה"ל - תמיד נזהר, תמיד נמנע מלפגוע באזרחים שאינם משתתפים בלחימה. וכאשר בכל זאת נפגע פלשתיני, תיפתח חקירה ותושמע התנצלות.
הטרור הרצחני, רווי השנאה האנטישמית-נאצית, מן הסוג שמשתולל אצלנו, שולח אט אט גרורותיו אל לב המערב. או-טו-טו יתחילו גם שם להיראות תוצאותיו ההרסניות. או-טו-טו גם אירופה, המגנה וחוזרת ומגנה את ישראל המתגוננת, תרגיש את נחת זרועו. תמיכתה בערבים לא תקנה לה חסינות. או אז תצטרך לעשות את חשבון נפשה, לגבי עמדותיה ב"אינתיפאדה" נגד ישראל.
כלום אין אירופה זאת נושאת ולו באחריות חלקית לקשיחות האכזרית, הבלתי-אנושית, של אירגוני הטרור הפלשתיניים - בכך שהיא נותנת לו עידוד מוראלי בכל הזדמנות, מאמצת את התעמולה השקרית של ערפאת ואבו-עלא, מתפתה להיאחז במראות הבתים ההרוסים, מכוניות ראשי הטרור המרוסקות ומקריאות הנהי של נשים פלשתיניות צדקניות - כדי להציג את ישראל כ"כובש אכזרי" שאינו בורר באמצעים כדי "לדכא עם אומלל"?
קל להאשים את האירופים, את התקשורת המערבית, בעוינות עקבית לישראל, בהתעלמות מן האמת על המלחמה הנמשכת, באימוץ כל עמדות הצד הערבי. ואולם מה עושים אנו, לצד המלחמה הסטירלית שאנו מנסים לנהל והנמשכת כתוצאה מכך זמן רב מדי, כדי להקהות את תעמולת הזוועה נגדנו? מדוע אנו נזעקים כדי להצטדק ולהתנצל, מדוע איננו מצליחים להעביר את המסר הברור כל כך לגבי צידקת התגוננותנו, לגבי היצר הרצחני שטבוע בדמם של אויבינו ומכוון כל כולו לעברנו כיהודים, כמדינה יהודית, לגבי אי נכונותם להסכים לכל פשרה, והבוז שהם רוחשים לתכניות-התנתקות מבישות שממציאים אצלנו?
לצד צה"ל הנלחם בגבורה, בזהירות, ולצערנו מתוך הגבלות שכופה עליו המערכת עם השר הממונה, הנה שוב מתגלה ישראל במלוא קלונה וכשלונה ההסברתי. סיפור האלונקה ואונר"א הוא המחשה ברורה לשלומיאליות שלנו. נכשלנו בניסיון להראות את הקשר בין האו"ם והטרוריסטים הפלשתינים. הפכנו לצחוק ולשנינה גם בעיני עצמנו. סיפור זה היה אולי נשכח, אילו היו משרד החוץ ונציגיו ברחבי תבל מצליחים להמחיש יום-יום ולהעביר דרך קבע את המסר הברור על אופי ומהות המלחמה נגדנו, על אופי ומגבלות הפעולות שיוזם צה"ל בתוככי השטח הפלשתיני.
ההסברה הזאת איננה קיימת - ולא מהיום. מחדל זה מאפיין את ישראל בכל ארבע שנות ה"אינתיפאדה" ובולט במיוחד בימים אלה של המבצע בצפון הרצועה. זהו הכשלון הגדול של משרד החוץ הישראלי, בשלטון ממשלת הליכוד, בראשות אריאל שרון.
צפורה בטיטו ז"ל שיצאה לריצת בוקר, שילמה בחייה. בניסנית נותרו אלמן ושני יתומים קטנים. צפורה בטיטו כבר נשכחה מלב כל, ובמיוחד מלב אלה המתיימרים להסביר בחו"ל את עמדות ישראל ויכלו להציג את הרצח שלה כעוד דוגמה לסוג המלחמה הנכפית עלינו. אבל הדיפלומטיה הישראלית נרדמה בשמירה ודבר אינו מצליח לעורר אותה, גם לא שריקת טילי קסאם ולא בום של מחבל מתאבד.