היושב בראש ההנהלה של עמותת "עמק התנ"ך", מר צבי י' כסה, בתגובה למאמרו המקיף והחשוב של אסף ענברי ("נחוץ כור היתוך, אבל הפעם יהודי" - מוסף ראש השנה של מעריב) טוען ש"השאלה במה אנחנו יהודים, מגוחכת". לדוגמא, הוא כותב: "תשאל אנגלי מיהו אנגלי ומהי אנגליות. והוא יאמר: לא שמעתי שטות כזאת. תסתכל עלי, אני אנגלי וּמעשי הם האנגליות" (מעריב, מוסף השבת - 8.10.2004).
ההשוואה שעושה יהודי בין אנגליוּת לבין יהודיוּת, מבחינת התקבלותם של שני העמים האלה במשפחת העמים, היא יהירות, שחצנות ומגלומניות במקרה הטוב, וּסתם חוסר הבנה וחוסר התמצאות בסביבה במקרה המדאיג פסיכולוגים רבים. האנגלי לא נרדף מעולם מטעם אנגליוּיתוֹ, לאומיוּתוֹ של האנגלי איננה קשורה קשר בל יינתק בדתו, האנגלי יושב לבטח בארצו שכל העולם מכיר בה כארצו ועוד כהנה וכהנה הבדלים דקים שהיהודים יכולים רק לחלום עליהם. העובדה היא שהאנגלים אינם מסבירים ו/או מתרצים שום הסבר או תירוץ לישיבתם באנגליה, ואילו אנחנו מתרצים, מסבירים וגם מתנצלים יום-יום לא רק כלפי כולי עלמא, אלא אפילו כלפי חלק לא מבוטל של אזרחי ישראל היהודים, שאין בליבם צל צילו של ספק שישיבתנו כאן בחטא יסודה.
עוד כותב מר כסה: "הישראליות! היא המהות שלי. וכישראלי אני חופשי או חרדי, חקלאי או מדען, ליברל או שמרן, שמאלי או ימני. זהו הסולם?" ובכן, מר כסה, אין זה נכון כלל ועיקר! אם מהותנו מוצגת לא רק כלפי פנים אלא כחלק ממהויות אחרות המרכיבות את אוכלוסיית העולם, הרי שהעם היחיד שאינו סוברני להחליט על מהותו כלפי העמים האחרים הוא העם היהודי. זאת משום שמהותו נקבעת ונקבעה תמיד על-ידי העמים זולתו. בעיניהם הוא אך ורק יהודי, כל תואר אחר שהם מוסיפים ליהדותו הוא תמיד לגנאי. מכאן נגזר היחס אל העם היהודי במשך דורות רבים ועד היום הזה בתבנית של שנאה יוקדת, תיעוב ושאיפה כמוסה וּגלוּיה להעבירו מן העולם.
הלאה. מר כסה כותב לנו: "בשלושת אלפים שנות היסטוריה אין דור שמגיע לקרסולי היצירה הכוללת - הלאומית, המדינית, החברתית, ההשכלתית, הצבאית, הטכנולוגית, והתרבותית - שעשתה הציונות וכור ההיתוך הישראלי".
כתב, וידו לא רעדה. כמעט כל הנושאים ביצירה שהוא מפאר כל-כך, נוחלים לנגד עינינו כישלון אחר כישלון. כל מרכיבי ה"יצירה" המהוללת על-ידו, עומדים על כרעיהם ויש חשש די מבוסס שעוד מעט קט, יהיו כלא היו. צריך מידה מגונה של חוצפה להתפאר ביצירה ה"לאומית" ו-"המדינית" שלנו: מדינה שאין לה אפילו גבולות מוסכמים בינה לשכנותיה, מדינה בלי חוקה מכוננת, מדינת עניים מרודים הנזקקים למערכות אזרחיות רחומות ותכניות בידור טלויזיוניות בשביל לאכול פת חרבה, מדינה שלא משתלבת באיזור כחלק ממנו, מדינה המנהלת אורח חיים מערבי מתריס בלב עולם מוסלמי עויין, מדינה מפורזת ומפורדת ומרוסקת לרסיסים בתוך עצמה, ועוד לראות בכל אלה הישג לאומי-מדיני.
חייבים לגייס עזוּת מצח נדירה בשביל להצהיר על הישגים ביצירה "החברתית" וב-"השכלתית" במדינת ישראל הגדושה בּוּרִים ועמי-ארצות שאינם מבינים את הנקרא, ותכונותיה העיקריות של ה"יצירה" הזאת הן פרטאצ'יוּת, וולגאריות ואלימות לשמה.
מר צבי י' כסה כותב: "האורתודוקסיה חסמה את כוחות היצירה של העם" ואני חשבתי לעצמי מה עוללה לו האורתודוקסיה? ומה לעשות ואין ברירה אלא להציג בפניו כמה מן הסממנים של היהדות ה"פגאנית" שבלעדיהם לא היינו מתקיימים היום הזה כעם: ברית המילה, בר-מצווה, נישואין כדת משה וישראל, הלווית המת, שבעת ימי האבל, קינות תשעה באב, צום יום הכיפורים, מצות בפסח, ביעור חמץ, אוזני המן, מזוזה בכל פתח, תפילין, טלית, שחרית, מנחה, ערבית, מוסף, ספרי תורה, תקיעת שופר, כל נדרי, נעילה, סוכה, ארבעת המינים, שמחת-תורה, תלמוד תורה, וגם חכמים גאונים: רבי שמעון בר-יוחאי, צפת וּמקובליה, יבנה וחכמיה, הרא"ש, הרי"ף, הרמב"ם, הרמב"ן, רש"י, רבי יהודה הלוי, אבן גבירול, רבי שלם שבזי, החסידים, המתנגדים, הבעש"ט, החזון-איש, רבי נחמן מברסלב... אין מספיק מקום!
אז האורתודוקסיה חסמה את כוחות היצירה של העם היהודי? הרי ללא האורתודוקסיה לא היתה אמנסיפציה ולא אוטואמנסיפציה ולא זכר לעם היהודי בכלל! ויש אומרים שאולי מוטב לוּ היה כך. שום דבר לא היה עומד מול המכות שניחתו על העם הזה - הפוגרומים, האנטישמיות, מסעי הצלב, האינקויזיציה, גירוש ספרד, השואה באירופה ואלף צרות צרורות אחרות שרק האורתודוקסיה היהודית יכלה להן, גם אם במחיר נורא ואיום.
ועוד מבית מדרשו של צבי י' כסה: "הישראליות כל כולה היא אוריינטציה על העתיד ולא על העבר".
אומר רק זאת: אם הישראליות דנן כוללת בתוכה ישיבה במדינת ישראל שהיא חלק של ארץ-ישראל, אזי ההצדקה היחידה שיש לישראליוּת הזאת נשענת אך ורק על העבר היהודי ועליו בלבד. חד וחלק! רק הבנה מוחלטת שהעבר היהודי מעניק לנו את הזכות האחת והיחידה לקיים עתיד כלשהו על פני האדמה הזאת, מציב בסיס איתן מתחת לרגלינו. מה שאומרים חוזי העתיד מעניין. אבל מה שחשוב זה מאין באנו לכאן? איך הגענו לאותם מקומות אשר מהם באנו לכאן, וּמדוע? או אז נדע למה הגענו דווקא לכאן. מכאן, ואך ורק מכאן, נדוּן לאן פנינו מועדות וכיצד.
יפה עשה מר כסה בצטטו רק מן הכריכה האחורית של הספר "קץ היהדות" של יגאל עילם. שם כתובה באמת כל משנתו. הספר עצמו נע קדימה ואחורה בחוסר נוחות אובססיבית בין הזיג-זג לבין העקלתון בשביל להגיע למסקנה אותה סימן מראש יגאל עילם, אולי בתמימות. אכן, הפרדת הדת מהמדינה נחוצה, ואֵלוּ, הדת והמדינה, חייבות לדור בכפיפה אחת כשתי ישויות ומתוך כבוד הדדי, משום שהן מעניקות זו לזו סיבה וצידוק לקיומן בארץ הזאת. זאת ועוד, קץ הישראליות ח"וח אינו מאיים כהוא זה על קיומה של היהדות, לעומת זאת קץ היהדות ישמוט את הקרקע מתחת לקיומה של הישראליוּת ויביא עליה בהכרח את הקץ. אין לישראליות שום בסיס אחר ולא קיר להישען עליו אלא היהדות והיהדות בלבד.
"לקרב בין חלקי העם אפשר רק בדרך של המתוּקנוּת החברתית", כותב מר כסה, והוא מוסיף וּמפרט מהי אותה "מתוּקנוּת חברתית" כשהוא מתרכז ביחסים בין דתיים למתקראים חילונים, על ממסדיהם, התנהלויותיהם, החלטותיהם, חוקיהם, תקציביהם ועלויותיהם.
עם כל הכבוד לחשיבות הדברים, הרי שתיקוני עוולות מכל הסוגים והמינים לרבות מסורבות הגט, הגיור הרפורמי, נישואין אזרחיים, שירות צבאי לבני הישיבות וכן שאלות משאלות פילוסופיות "הרות גורל" בדבר האדם הריבוני מול האדם הרבני, חובות וזכויות וּמהו מקור הסמכות הנכון - כל אלה יעמדו לפנינו בבוא העת במהרה בימינו אמן, כשמדינת ישראל תעמוד לבטח על רגליה האיתנות ותהיה מדינה ככל המדינות הניצבות יום יום-יום בפני שאלות אזרחיה.
ושוב עולה לעייפה שאלת השאלות - "הכיבוש". כל ההישגים שמונה מר כסה הם לטענתו - " פירות של כור היתוך שפעל רק עד מלחמת ששת הימים [...] המלחמה הזאת קטעה את המהל".
יש להזכיר למי ששכח, שמלחמת ששת הימים (שהיא המשכה הישיר של שיבת-ציון, מלחמת השחרור, ויתר המאבקים והמלחמות הנמשכים עד היום הזה) נכפתה עלינו והיא לא קטעה דבר. היא רק הזכירה לנו שקיומנו כאן איננו דבר המובן מאליו. גם היום! ולראייה, די אם יישעו מיליון פלשתינים לעצתו של אָרוּן גנדי, נכדו של מהאטמה גנדי, ויצעדו אל תוככי מדינת-ישראל בגבולות הקו הירוק - בלי נשק, בלי מקלות ואבנים, אלא סתם יציפו את רחובותינו - וכל אפשרויות קיומנו על האדמה הזאת, עם כל ה"הישגים" עליהם מדבר מר כסה, יימוגו כאבק הפורח וּכעשן מארובה.
כל הדברים שכתב מר צבי י' כסה, יכולים להיות יפים וּנכוחים אם לא נחדל מן החתירה להישג החשוב ביותר שהוא - הקיום עצמו! החיים! כי בשביל לקיים מדינה עם חקלאות, מדע, טכנולוגיה, אמנות, ספרות, קיבוץ גלויות ושימור השפה העברית שזכתה לתחייה, צריך קודם כל - להתקיים! יותר מכך, צריך לגייס את המדינה על כל מרכיביה ויכולוּיוֹתיה, כישוריה וכשרונותיה, למטרה אחת מרכזית: קִ י וּ ם !!! משום שעל הקיום הזה מרחף צל כבד של ספק גדול, והספק הזה הול ומעצים יותר ויותר, ככל שמזלזלים בו.