בסקירה לאחור מתגלה בפועלו של שרון מול הפלשתינים - שיטה. ארבע פעמים, בארבעה מהלכים נועזים, הוא הציל אותם מעצמם, ארבע פעמים ירד הקרון הפלשתיני ממסילתו, וכל פעם העמידו שרון מחדש על הפסים.
את אוסלו, שכבר הוצאה לה תעודת פטירה, הוא הביא אל יעדה הסופי. תזכורת: באוסלו לא הובטחה לפלשתינים מדינה, ואפילו לא הקפאת ההתישבות היהודית. אין שם זכר ל"זכות השיבה" וגם לא לנסיגת ישראל לקו הירוק, כולל ירושלים. את כל אלה הניחה אוסלו הצידה, לדיוני "ההסדר הסופי". אוסלו לא היתה אלא הסדר-בינים ל-5 שנים, ונקבע בה במפורש שבתום התקופה הזאת כל צד רשאי לחזור לתביעותיו המקוריות. כלומר, החל ממאי 1999 היתה ישראל רשאית להחזיר לעצמה את השליטה על עזה ושכם. והואיל ואת ההסדר הסופי מנעו הערבים מעצמם על-ידי הטרור שלהם, נוצר קיפאון בתהליך הנסיגה שהיה כמובן לטובת ישראל. את הקפאון הזה שבר שרון כשהתחייב לאמריקאים להקפיא את ההתנחלויות היהודיות ביש"ע, ואף הכליל זאת בקווי היסוד של ממשלתו, ובכך חרג אפילו מעבר לאוסלו.
תרומתו השניה לאויב היתה תמיכתו הפומבית המרעישה בזכות מדינה פלשתינית. הכל ידעו, ש"כלת" אוסלו נכנסה לחופתה כדי להגיע למטרה הזו, אך גם "הצהרת העקרונות" וגם "הסכם הביניים" דיברו על המדינה רק כנושא שיידון בעתיד.
דיון כזה היה בקמפ-דיוויד ובטבה, אך גם הוא הוכשל על-ידי מלחמת הטרור. שוב נוצר קיפאון מדיני לרעת הערבים, ושוב קם להם שרון כמושיע. בדילוג נועז אחד פסח על אוסלו, קמפ-דיוויד וטבה כאחד, והעניק לפלשתינים חינם - בעוד אנחנו אוספים את שרידי קורבנותינו מן הכבישים, העצים והגגות - את שיא מאוויהם: מדינה.
המונח "חד-צדדי" טרם הוטבע, אך זה היה דפוס הפעולה של שרון בכל פועלו, בצבא ובממשל האזרחי: חד-צדדי, לא שואל איש, מתעלם מגינוני מו"מ ומכללי משפט ומינהל, אינו עוצר באדום. וכפי שנהג עם היהודים, כך מתגלגל היום הבולדוזר לאחר שנכנס להילוך אחורי והוא משרת כעת בפועל את הענין הערבי.
ועדיין לא בא לפלשתין גואל. הצד הפלשתיני סרב לקבל גם את מה ששרון ביקש לתת לו, כל עוד לא נתמלאו שבע הדרישות שהכשילו את המו"מ עם ברק:
א. שלא לקבל את המדינה מידי היהודים אלא רק במלחמה, מכוח קנה-הרובה הפלשתיני.
ב. בינאום הסכסוך, כדי שבסופה של הלחימה תינתן המדינה לעמו על-ידי כל העולם, ובזכות - ללא מתן תמורה ליהודים או למישהו אחר.
ג. מעורבות בינלאומית בתהליך כולו. מפקחים זרים יפקחו בשטח על פעולותיה של ישראל.
ד. נסיגה מלאה, עד לקו הירוק.
ה. מסירת השטח כשהוא פנוי מהתנחלויות, "נקי" מיהודים.
ו. ירושלים כתנאי לכל הסדר סופי.
ז. "זכות השיבה" כעיקר העיקרים, כביטויו הקלאסי של ח"כ עזמי בשארה:
"את הסכסוך הפלשתיני יש להחזיר אל שורשיו - פליטי תש'ח. אש"ף נוסד ב-1964 בירושלים, שהיתה אז בשלטון ערבי, לא ציוני. אש"ף הוקם למען זכויות הפליטים. הזכויות האלה קודמות לזכות למדינה. אין לנו ענין במדינה ללא 'זכות השיבה'."
אין אדם בישראל, גם בשמאל, שהיה יכול לספק לערפאת תנאים בלתי אפשריים אלה זולתי שרון, שבצדק התפאר בפני האמריקנים שרק הוא לבדו מסוגל "למסור את הסחורה", והסחורה אכן נמסרה - במפת -הדרכים. לערפאת היו סיבות טובות לחתום על המסמך הממאיר הזה, שלא היה כמותו מאז הספר הלבן הבריטי של 1939. על חתימתו של שרון, ואיך הצליח להניע ממשלה בישראל לחתום, עוד ישברו היסטוריונים את ראשיהם.
הנה, כיצד קיבל שרון, בחותמו על מפת-הדרכים, את התכתיב הפלשתיני על שבעת סעיפיו:
א. מדינת פלסטין תוכרז בשתי ועידות בינלאומיות, שתכונסנה ותנוהלנה על-ידי "הקוורטט" (או"ם, ארה"ב, אירופה, רוסיה). השליטה יוצאת מידיה של ישראל.
ב. יישוב הסכסוך ופתרונו מוצאים מידי הצדדים ומועברים לקוורטט. מסלול מדויק מותווה במפת-הדרכים.
ג. מנגנון פיקוח בינלאומי יפקח גם על ביצועי ישראל.
ד. מטרת ההסדר: "סיום הכיבוש שהחל ב-1967", כלומר - נסיגה לקו הירוק.
ה. ישראל תפרק את המאחזים שהקימה אחרי מרץ 2001 ותקפיא "כל פעילות התנחלותית, כולל גידול טבעי של התנחלויות". תהיה עוד "פעילות נוספת אודות ההתנחלויות, כדי להשיג מקסימום רציפות טריטוריאלית". בשעתו היו המלים האלה סתומות. היום אנחנו מבינים את הכוונה: עקירת יישובים בתכנית ההינתקות, שלגביה נאמר בהחלטות הממשלה והכנסת שאחת ממטרותיה - רציפות טריטוריאלית פלשתינית.
ו. "פתרון הסטטוס של ירושלים - במו"מ, בו יילקח בחשבון הענין הפוליטי והדתי של שני הצדדים...ויוגשם החזון של שתי מדינות.." פתרון פוליטי בהקשר עם שתי מדינות יכול להיות רק אחד- ירושלים של שתי בירות.
ז. בכל הנוגע לבעיית הפליטים יהיה "הסכם שיכלול פתרון מוסכם, צודק, הוגן וריאליסטי", ומפת הדרכים גם אומרת לנו, מהו: כמו המסמך כולו הפתרון יהיה מבוסס על "היוזמה של נסיך הכתר הסעודי עבדאללה שאושרה על-ידי פיסגת הליגה הערבית בבירות". (ה"אישור" הזה אומר שישראל חייבת למלא אחר החלטת האו"ם 194, התובעת החזרת הפליטים למקומות שמהם באו).
כדי למנוע מישראל להתחמק מביצוע הגזירות האלה בטענה שהצד הערבי אינו מקיים את שלו והטרור נמשך, קובעת מפת-הדרכים, ושרון וממשלתו חתמו, כי "בכל שלב מצפים מן הצדדים לקיים את התחייבויותיהם במקביל". נוכח התנגדותם (הרפה) של נתניהו ולבנת הסכים שרון לצרף למפת הדרכים הסתייגות למראית עין בצורת 14 "הערות", אולם אמריקאים התעלמו מהן, למעשה. למשל, את "הערתה" של ישראל שהפלשתינים יחלו להלחם בטרור לפני שהיא תידרש לבצע וויתורים כלשהם, דחתה ארה'ב בפומבי והודיעה "שההתקדמות ביישום מפת הדרכים תהיה במקביל, ללא קשר למעשיו של הצד השני".
שרון הציל את הענין הפלשתיני בפעם הרביעית, בצייתו גם לתכתיב האמריקני הזה ובהתעלמותו בפועל מן "ההערות". הוא הודיע, למשל, לראש צוות המפקחים האמריקני, ג'והן וולף, כי "ישראל כבר החלה בפינוי מאחזים - במסגרת מפת-הדרכים". היה זה , כמובן, בעוד הטרור נמשך.
גם את תחילת הנסיגה ומחיקת התנחלויות לצורך "רצף טריטוריאלי" מבצע שרון "במקביל" לטרור הערבי הנמשך. הסיסמה "הינתקות חד-צדדית" היא כוזבת, מפני שלאמיתו של דבר זו תחילת ביצוע של ההסכם הרב-צדדי ביותר, עליו חתמה ישראל מעולם: עם הפלשתינים , עם האו"ם, עם אירופה, עם ארה"ב ועם רוסיה. וכך אכן מבין את "ההינתקות" הנשיא בוש, התובע עכשיו בפומבי את ביצועה כמחויבות ישראלית על-פי מפת-הדרכים.
הסכם אוסלו שירד מן הפסים דומה ל"רכבת העמק" בהשוואה לעוצמה הדורסנית של רכבת האקספרס, אותה העמיד שרון על הפסים כשהחתים את ממשלתו על מפת-הדרכים, ואותה התניע בפועל בעזרת תכנית ההינתקות.
חלפו הזמנים, בהם עיכב הטרור את התגשמות תכנית השלבים האש"פית להשמדת ישראל, ימים בהם עוד יכלו ליצני הדור להתבדח "רק הערבים יצילו אותנו". לא עוד. את המכשול הזה הסיר שרון מדרכם של הפלשתינים בבצעו את הסתלקותה של ישראל חד-צדדית ו"במקביל".
לדאבון הלב הספיק עוד ערפאת, בטרם ירד שחת, לראות בעיניו את חלום חייו קורם עור וגידים, ועוד בידי גדול אויביו, הגנרל הישראלי המהולל וראש "המחנה הלאומי" היהודי - אריאל שרון.
זעקי, ארץ אהובה!