"הכנסת ניצלה מהצעת חוק גזענית" - דיווחה מהדורת האינטרנט של העיתון "מעריב" לקוראיה. ביום רביעי, ה-1 בדצמבר על חודם של שני קולות הכנסת דחתה הצעת חוק של ח"כ הנדל, לפיה הוסמכה המדינה לייעד יישובים קטנים המוקמים בפריפריה "לבני לאום מסוים בלבד".
האם הצעת החוק היא אכן גזענית, כפי שטענו מתנגדי ההצעה? האם הציונות הנה גזענות, כפי שאולי חושבים כמה מאותם ארבעים ח"כים שביקשו לסתום את הגולל על התיישבות יהודית בארץ ישראל?
על שאלה זאת אי אפשר להשיב תשובה המנותקת מן ההקשר ההיסטורי ובהתעלם מן התנאים הפוליטיים השוררים בארץ. כעקרון, נידוי המיעוט והדרתו רק משום היותו מיעוט, משום שונותו ואורחותיו. ברם, כאשר מתנהל מאבק בין רוב למיעוט, כאשר המיעוט מבקש ליטול את המדינה מידי הרוב, ההבחנה על רקע לאומי בהקשרים הרלוונטיים למאבק זה עשויה להיות מוצדקת.
הצורך בהתיישבות יהודית בארץ ישראל ובחיזוק אחיזתם של היהודים באדמת הארץ (דונם פה - דונם שם) לא נבע מגזענות הטבועה בלאומיות היהודית. מאז ראשיתה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל הייתה חוד החנית של התנועה הציונית שביקשה להקים מחדש את ביתו הלאומי של העם היהודי בארץ-ישראל. מאז ראשיתה של התנועה הלאומית הערבית בארץ-ישראל ערביי הארץ התנגדו לציונות, לא חפצו בשכנותם של היהודים והתנגדו למכירת הקרקעות ליהודים ולהתיישבות יהודית. הלאומיות הערבית הציבה את עצמה כנגד התיישבות היהודית והייתה לאויבתה. בין שני העמים היושבים בארץ התנהל מאבק דמים על אחיזה באדמתה. במצב זה מי שחפץ בהקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל הבין כי התיישבות יהודית (ויהודית בלבד) הנה גורם מפתח בבניית הקוממיות היהודית.
לאחר הקמתה, מדינת ישראל נתפסה בעיני היהודים כפרויקט לאומי של העם היהודי. המאבק בין הערבים לבין היהודים על ארץ-ישראל לא תם והמדינה הייתה לכלי בידי העם היהודי במאבק זה. המדינה העניקה מעמד מיוחד לגופים של התנועה הציונית (הסוכנות, ההסתדרות הציונית, הקרן הקיימת) ומנגנונים ממלכתיים שימשו לביצור אחיזתו של העם היהודי באדמת ארץ-ישראל - הקמת יישובים יהודים מן הגליל ועד הנגב, לאורכה ולרוחבה של הארץ.
המיעוט הערבי, אשר רואה עצמו מנושל מאדמותיו ומזכויותיו על ידי התנועה הציונית, תופס את ההיאחזות בקרקע כאחד מאמצעי מגננה כנגד המדינה הציונית שקמה על חורבות מאווייו. בראיה זו, הרוב היהודי באזורי הפריפריה מהווה המשך ההשלטות העויינת של היהודים על ארץ ערבית. זהו ההקשר להעלאת טענות כנגד פרויקטים שנועדו לחזק את האחיזה היהודית בגליל ובנגב, פרויקטים אשר נועדו לקדם פני אפשרות של היווצרות רוב ערבי ולהעלאת תביעות לאומניות-בדלניות באזורים אלה. רטוריקה של זכויות האדם ודרישת השוויון משמשת את המיעוט הערבי ככלי במאבקו במדינה היהודית-הציונית. בית המשפט העליון קיבל את הרטוריקה של שוויון ופסק בבג"צ קעדאן, הידוע לשמצה, כי אסור למדינה "להפלות" בהקצאת מקרקעין, ואל לה להקים יישובים יהודיים. בכך בית המשפט העליון שם קץ למעמד המיוחד של הגופים הלאומיים בהקשר ההתיישבותי ורוקנם את תפקידם כגופים מיישבים מתוכן ממשי.
אולם, מאחורי התביעות של הערבים להתגורר ביישובים המוקמים בידי הגופים הלאומיים (סוכנות, קק"ל וכ"ד) לא עומדת השאיפה לשפר את איכות החיים ולזכות להקצאת משאבים שוויונית מצד המדינה, אלא שאיפה לסתום את הגולל על המפעל החשוב ביותר של התנועה הציונית. ד"ר נטע זיו, שייצגה את עאדל קעדאן בפנייתו לבג"צ כתבה בגילוי לב נדיר: "העתירה מבוססת על טענה, כי אין מקום להמשך המדיניות שהיתה ציר מרכזי בציונות משך כמאה שנה, קרי: הקמת יישובים יהודיים לצורך יצירת חיץ גיאוגרפי בפני רצף של התיישבות ערבית". (נ' זיו ור' שמיר "בנה ביתך: פוליטיקה גדולה ופוליטיקה במאבק נגד אפליה בקרקע" תיאוריה וביקורת 16 (2000), 45, 47). במציאות של מאבק על הארץ, אשר סופו ככל הנראה אינו קרב, המטרה של הארגונים הנאבקים בהתיישבות יהודית בארץ ישראל אינה שוויון לאוכלוסייה הערבית, כי אם חיסול ההתיישבות הציונית ומתן יתרון לצד הערבי במאבק.
בית המשפט העליון, מדעת או שלא מדעת, משתף פעולה עם מטרות אלה, תוך שהוא עוטף את המהות האמיתית של פסיקותיו בריטוריקה של שוויון. במצב זה היה על המחוקק לומר את דברו ולהבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי כאשר ערבים ויהודים נאבקים על קרקע בארץ-ישראל, מדינה היהודית תעמוד לצד היהודים ותעשה שימוש בכוחה ובמשאביה הממלכתיים כדי לסייע ליישוב היהודים בכל חלקי הארץ. התיישבות זו הייתה מרכיב מהותי של המפעל הציוני מאז היווסדו ועד החלטת בג"צ בעניין קעדאן. אולם, במקום שהיה צריך לזעוק, בחר המחוקק לשתוק ולסתום את הגולל על מה שהיה המנוע של הקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל.
אכן, המחוקק יכול להחליט כי על המדינה להישאר נייטרלית במאבק על קיומה ועל אופייה כמדינה יהודית. אבל אם זו החלטתו, אל נא יעטוף אותה ברטוריקה מתחסדת של שוויון וזכויות אדם, אלא יעשה מתוך מודעות למהות מעשיו - מתוך אמירה מפורשת כי ציונות אינה מקובלת עליו יותר. למשל, בשל אופייה הגזעני, חלילה. אבל אם הציונות היא גזענות, המסקנה הבלתי נמנעת מכך הינה שעצם ישיבתם של אלה מאבירי השמאל המכונה "ציוני", אשר הרימו קול זעקה כנגד הצעת החוק בכנסת הורתה ולידתה בגזענות.
__________
הכותב הינו עו"ד ולומד לתואר שני במשפטים באוניברסיטת הארוורד.